ראשית, גילוי נאות: אני שייכת למחנה הטוען שמה שמתרחש היום בישראל אינו רפורמה, גם לא הפיכה משפטית, אלא הפיכה משטרית. מי שהאמירה הזו מרגיזה או מקוממת אותו, לא חייב להמשיך לקרוא.
לצד זאת, אנו רואים כאן גם התפרצות של תסכול וזעם מצטברים של שנים – על אי שוויון בנטל, על זחיחות דעת של מנהיגים משני צידי המתרס, על נפקדות מכעיסה של חלקים מהציבור, על התקרבנות בכיינית מעצבנת של חלקים נוספים.
אם יש משהו שהבנו הוא שהמושג "אחים אנחנו" הוא לא יותר מסיסמא ריקה. באופן כללי, כדאי למי שמצטט את הפסוק "אנשים אחים אנחנו", לבדוק את ההקשר שלו: מיד אחרי שהם מכירים בכך שהם "אנשים אחים", אברהם ולוט נפרדים. לא אחוות אחים יש שם, אלא הבנה משותפת שזה עדיף להם, עד כדי כך שהם מחליטים שאם האחד ילך ימינה, השני יצעד שמאלה. הסיסמא הזאת פשוט לא מתאימה.
למרות זאת, אנחנו רוצים וצריכים לחיות פה יחד. לא כאחים, כשותפים.
יש שתי שאלות מרכזיות בשותפות הזו: מה יהיה אופייה, וכיצד נשיג זאת.
את אופייה של המדינה המשותפת הזו שלנו קבענו בהכרזת העצמאות, עם הקמתה. דמוקרטית, יהודית, שוויון זכויות לכולם. זו המדינה ש"נרשמנו" אליה, עליה אנו מגינים בחירוף נפש ובמחיר יקר, אותה אנו מטפחים, זה ההסכם שלנו עם מערכותיה על שלוש הרשויות ושאר המוסדות שהיא כוללת.
רובנו גם מסכימים שנדרשת התייעלות, התחדשות ושינויים בחלק ניכר מהמערכות האלה. זה תמיד נכון, ובמיוחד בימים אלה. לא רק של מערכת המשפט – גם של הרווחה, למשל, או החינוך. תיקונים ושינויים כן, בהחלט. רק כך מדינה יכולה להתקדם ולצמוח.
נשארת השאלה של כיצד משיגים זאת. מה שאנשי פורום קהלת – מתברר שהם המפלגה האמיתית שנבחרה - מנסים לעשות עכשיו אינו רפורמה של תיקונים אלא שינוי רדיקלי של אופייה הבסיסי של המדינה – ולזה אנחנו לא רוצים, לא רשאים ולא יכולים להסכים.
עשרים פעמים ביום אנחנו מקבלים הסברים, מקיפים יותר ופחות, על משמעות ההפיכה המשטרית המתרחשת בישראל. אחד ההסברים המקיפים והמעניינים הוא של ד"ר גייל טלשיר, שנוסף לסרטוני הסבר וספר שהיא עומדת להוציא גם התראיינה אצל נחום ברנע במוסף ידיעות אחרונות. ההסבר שלה מצוין, מפחיד – ומתרחש מול עינינו. ויש כמובן הסברים, מאמרים ואזהרות נוספים, טובים ומקיפים לא פחות המתפרסמים מדי יום ביומו.
אבל השאלה כבר אינה להבין את המתרחש. מאות האלפים שיוצאים לרחובות בכל שבוע, מבינים. גם אם לא כולם מבינים את מלוא ההיקף או את שלל מרכיבי הבעיה, הרוב מבינים מספיק כדי להיות מבועתים. חשוב להמשיך להסביר בשביל כל מי שטרם השתכנע, ובשביל לזכור מדוע חייבים להמשיך להתנגד.
אבל כשמתווה הנשיא נזרק לפח, כשלא עוצרים אפילו לרגע וכשמעבר לפינה – ממש במושב הבא – מתכננים להעביר גם שינויים בחוק הבחירות, נדמה לי שהגענו לשלב שבו זה כבר ממש לא מספיק.
השאלה המרכזית עכשיו היא - מה באמת ניתן לעשות. הפגנות, צביעת כביש באדום, תיפוף, רעש ושלטים – כל אלה חיוניים, אבל הם לא יפתרו את הבעיה. ממשלת פורום קהלת לא מקשיבה ולא סופרת אותנו בדרכה המהירה להשתלט על המדינה.
אם יש משהו שאנחנו מתגאים בו, הוא שאנחנו מדינה של אנשים יצירתיים.
אנחנו ה"אטלס" של המדינה, אלה שנושאים על כתפיהם את מיטב היכולות והמנועים השונים של הצלחותיה.
אלה הכתפיים שלנו.
הגיע הזמן לנער אותן.
לא, לא כדי להפיל את העולם.
כדי להציל אותו.
רעיונות יתקבלו בברכה ובעצב.
[1]לחובבי איין ראנד – לא העליתי בדעתי שהפתרון שהיא מציעה ב Atlas Shrugged אי פעם באמת ובתמים יקרוץ לי; שנאמר - היא כתבה את זה קודם, לפניי/ זה לא משנה...
