פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: ליפול, לאהוב, לצחוק


רגע לפני הפירוטכניקה המרהיבה של ספר שמות, ספר אחד לפני שנהיה לגוי גדול ועם נבחר, לפני מודל המנהיגות האולטימטיבי הנדרשת לעם שלם, רגע לפני כל זה - ישנו ספר בראשית. ספר מלא סיפורים קטנים, אישיים, משפחתיים ורגשיים. זה בדיוק הקסם שלו – הסיפורים שלו רלוונטיים לדברים שאנחנו מכירים בחיים הפרטיים שלנו. יש בו הכל: תקשורת בין אנשים, תככים, ניסיונות מרמה, תכנונים וקטנוניות, גדולה, ויתור, שמחה, עצב. כל אחד מפרקי ספר בראשית הוא חומר שלא היה מבייש את טובי התסריטאים של הוליווד, ולפעמים אפילו בוליווד. תלוי בנקודת המבט.

והשבוע, בפעם הראשונה, נאמר במפורש שגבר אוהב אשה. וממה שמתואר, אני עומדת בתוקף על כך שגם היא אהבה אותו, גם אם זה לא נאמר במפורש לגביה. בכל זאת, התורה. כשמדובר בנשים, ועוד אחת האמהות, צניעות צריך שתהיה פה.

אני כנראה רומנטיקנית ללא תקנה, כי אני שוב ושוב חוזרת לסצנת המפגש הראשון בין יצחק ורבקה, ויותר מפעם אחת בשנה בפרשת חיי שרה. שוב ושוב אני יכולה לראות מול עיני את שהתרחש, בפרשנות האופטימית-משהו שלי. הי, האופטימיות הרומנטית הזו בכל זאת הביאה אותי עד הלום, בינתיים זה עובד יפה, נקווה שכך ימשיך. ומכיוון שהסצנה הזו כל כך יפה ומרגשת, שווה לשוב אליה כמו לסרט אהוב שרוצים לראות שוב ושוב. קחו פופקורן ונצא שוב לדרך.

יצחק יצא "לשוח בשדה". במילים האלה, ולכן ההקשר המתבקש הוא שיצחק יצא לו לטייל. הוא מסתובב לו בשדה, נהנה מיפי הטבע שסביבו ועיניו חולמניות (לא, הוא לא מסתובב בגלל הטראומה שנשארה לו מזה שאביו כמעט שחט אותו. זה היה בפרשה הקודמת. הוא כבר שכח, אז גם אנחנו. תזרמו אתי).

השעה היא לפנות ערב. אפשר לדמיין שקיעה ברקע, למה לא. רוח ערב נעימה מנשבת, ריח הרגבים והצמחייה הרעננה מקיפה אותו. שוחרי מוסיקה יוסיפו לזה חלילי רועים ועיזים פועות ברקע. בתוך כל זה, יצחק שומע דנדון פעמונים של שיירת גמלים מתקרבת. הוא עוצר ונושא עיניו אל השיירה, לראות מי זה מגיע. המצלמה שלנו נוטשת אותו, ועוברת אל השיירה המתקרבת. הגמלים עמוסי כל טוב, נעים במתינות בטוחה הישר לכיוונו של יצחק. הוא מזהה שזו השיירה של אליעזר, הוא ממתין להם כבר לא מעט זמן, יודע מה השי שהוא עומד לקבל.

על אחד הגמלים, יושבת רבקה. הם מעולם לא ראו זה את זו. יצחק מבחין בה ונועץ בה את מבטו, מבין שזו היא. גם היא רואה אותו פתאום. היא ידעה לאן היא מגיעה, ציפתה לרגע הזה בו תבחין בו, אבל היא לא ציפתה לנער החולמני הזה שעומד ונועץ בה מבט, שחודר אליה כמו ברק. וברגע הזה, הכל מתמוסס בה – השרירים שלה מתרפים, הברכיים מתמוטטות, הידיים מאבדות אחיזה. היא מתעלפת. עד כדי כך, שהיא נופלת מהגמל.

נופלת, מתאוששת, ומוודאה שהוא המיועד לה; הוא שומע שהיא המיועדת לו; ואז, בלי להתמהמה, הם פורשים לאוהל שלו, לאהוב. ישר ולעניין. ככה זה כשמתאהבים, מה לא ברור?


כשקראתי בפעם הראשונה את הפרשנויות שניתנו לסצנה הזו, התגלגלתי מצחוק. הפרשנויות האלה טוענות שיצחק איטי, ושלמרות שהוא אבינו, הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר, אותו האיש שיידע להתנהל ברוגע מול מלכים, שנשאר שפוי אחרי העקידה ושיידע את מי הוא מברך כשיהיה כבר זקן ועיוור; אחרים טוענים שרבקה ראתה את יצחק ובעצם התאכזבה ממנו, ומכיוון שלא רצתה שיראו באכזבתה מיהרה ליפול ולהשפיל עיניים. אפשרות אחרת טוענת שהיא נפלה מרוב צניעות, כדי להתכסות בצעיף ולא להיות חשופה כל כך, כי עד כדי כך היא צדיקה, זו שבעוד רגע תרקום תככים שלא מביישים שום ארגון פשע ראוי לשמו.

נו, באמת. לפרשנויות האלה אין שום קשר לאנשים האמתיים, הארציים והישירים האלה, המתוארים באופן נפלא כל כך בספר בראשית. רבקה נפלה, כי היא התאהבה. יצחק ישר אוהב אותה ומתנחם על עברו ועל מות אמו. אפילו התורה מנסה ללמד אותנו שיש דבר כזה. באהבתם, הם צוחקים. לא סתם הגבר הראשון שאוהב אשה, שמו יצחק. נפילה, אהבה, צחוק. זה השילוש היחיד שהוא באמת קדוש. בהמשך, הם יוכיחו שהשילוש הזה מוביל לתקשורת שהיא עמוקה, מורכבת ומשמעותית, כפי שיכולה להיות רק בין בני זוג שיש להם את שלושת המרכיבים האלה.

וזה טעמו העיקרי של הסיפור הכל כך יפה, פשוט ואנושי הזה. ואנחנו, שחוזרים לסיפור שלהם שנה אחרי שנה כבר מאות רבות של שנים, מוכיחים שיכול להיות סיפור אהבה כזה שבזכות זיכרוננו, מוסיף וחי באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד