פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: להתחנן ולהתנחם


משה מתחנן, נדחה - ומתנחם.

אי אפשר לחשוד במשה, שהוא חלש. מיתוס הישגי חייו מהדהד בנו עד היום, וכנראה יהדהד עוד הרבה אחרי שאנחנו עצמנו כבר לא נהיה כאן. והנה בפרשה שלנו, "ואתחנן", האיש שהוא אחד מגדולי המנהיגים האנושיים, יש שיאמרו הגדול שבהם, האיש שעם שלם הלך אחריו במדבר, ששינה את פני ההיסטוריה האנושית כולה בתורתו, שהיה לו קו פתוח וישיר לאלוהים – האיש הזה מתחנן. וכשאיש כזה אינו נבוך, מתבייש או מהסס לפנות בתחנונים, ראוי לעצור לרגע ולהתבונן שוב על משמעות התחנונים.


"העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים." (ר' אלעזר). החיבור בין שני החלקים, הכרחי: מצד אחד שגרה קבועה, מצד שני מושא ראוי לתחנונים. מעשה שבשגרה, עוצמתי ככל שיהיה, שאין בו התחדשות או מודעות פעילה - לוקה בחסר. התחנונים הם הכנסת כוונה אקטיבית לבקשה, כוונה שאין בה מורא, פינוק או חוסר כבוד. כל אדם בוחר על מה נכון וראוי לו להתחנן. יותר משהמתחנן נמדד על מעשה התחנונים, הוא נמדד במושא שלהם. בא משה ומוכיח, שהארץ המובטחת ראויה לתחנוניו.


הוא מוכיח גם, שתחנונים ראויים הם כאלה שיש בהם ענווה שמביטה נכוחה. כי לצד התחנונים, נדרשת גם אחריות וחובת התבוננות בעצמנו ובאחרים - ובמקרה זה, כל ההישגים שכבר קיבל עליהם שבחים, תמיכה מלאה ביהושע שיבוא אחריו, קבלת הדין גם אם הוא לא תואם את בקשתו. זה החן שבתחנונים, אלה המוגשים בעדינות, תוך ראיית האחר והמכלול, בלי יוהרה.

כל מי שאי פעם ביקש כך, יודע את ערך תחנוניו, גם אם בסופו של דבר בקשתו הושבה ריקם והוא נצטווה לא לבקש עוד, ויתרה מזאת – לראות את הארץ המובטחת מרחוק ולהבין שאיש אחר ימלא את מקומו. תחנוניו של משה להיכנס לארץ נדחים, אך רוחו לא נופלת. הוא מקבל את הדין, וממשיך להנהיג את בני ישראל בראש מורם וראיית עתיד אופטימית.


ההפטרה השבועית- מתוך ספר ישעיהו, שעל שמה נקראת השבת כולה, שבת "נחמו" - משלימה את הצד הנוסף: נחמו, נחמו עמי, כמו שאומרים זקני אנטבקה המגורשים אחרי פוגרום: אנחנו נמשיך להמתין למשיח, אבל במקום אחר; במילים אחרות - נשמח ונתנחם בכל הטוב שכבר יש, ובכל הטוב שעוד יהיה. לא כי הוא קיים, אלא כי הוא יכול להיות.

שבת נחמו. תחנונים, נחמה וציפייה להמשך. איכשהו, בין סבב לסבב, זה שילוב שמעורר הרהור.