פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: להסכים לבוא

לפני שנים, באחד הימים בהם באתי לאסוף את בתי הבכורה בת השנתיים מהגן, הגננת ביקשה ממני להמתין ואז לקחה אותי הצידה "לשיחה על בעיה עם הילדה". הייתי אם צעירה מאד, רק בת 26 , עדיין ילדה בעצמי שמגדלת בפעם הראשונה ילדה משלה. כשהגננת לקחה אותי הצידה, זה היה די מבהיל. נדרכתי כולי.

הגננת הזכירה לי שהגן מתנהל לפי סדר יום מובנה וברור. מתחילים בבוקר בריכוז, לאחריו כל הילדים יושבים לצייר למשך כחצי שעה, ולאחר מכן יוצאים אל החצר, לשחק.

"הבעיה היא שהיא כל כך אוהבת לצייר," אמרה הגננת, "שהיא לא מוכנה לצאת אל החצר. לא עזר שהסברתי לה שעכשיו צריך לצאת החוצה, היא רק מבקשת להמשיך לצייר. זה קורה כבר כמה ימים."

"וזה מפריע לך או לילדים האחרים?" שאלתי.

"לא, ממש לא," היא ענתה.

בשלב זה, לא הבנתי מה הבעיה. הגננת הסבירה לי שמכיוון שנקבעה בגן תכנית של סדר יום מסוים, שגם פורסמה לכל ההורים, הרי שאם הילדה (בת שנתיים, אם לרגע שכחתם) רוצה לשנות אותו בשביל עצמה כי בא לה לצייר במקום לצאת לחצר, צריך שאני אתן אישור שזה בסדר.

אולי בגלל שהוקל לי עם גילוי "גודל הבעיה", אולי בגלל שעדיין הייתי תמימה, אולי בגלל שבאופן אישי גם אני הייתי מעדיפה לצייר במקום לצאת אל ארגז החול – אני לא באמת יודעת להסביר למה, אבל פרצתי בצחוק גדול. "טוב, אני מאשרת," עניתי לגננת שקצת נעלבה מהצחוק שלי. "אם זה מה שהיא רוצה, שתצייר!"


נזכרתי בסיפור הזה כשחשבתי על הפנייה של אלוהים למשה, שיבוא אתו ויחד ילכו אל פרעה. בוא, אומר אלוהים למשה. הוא לא אומר, "בוא כי אמרתי" או "בוא כי אני מחליט". הוא אומר רק בוא. כשמישהו אומר בוא, אפשר לדמיין את הידיים האוחזות זו בזו, את ההליכה המשותפת, את הסמכות והאחריות הנחלקים בין הבאים.

אפשר להחליט על תלי-תלים של תכניות ברורות כאלה או אחרות, אבל כל עוד מי שצריך להשתתף בבצוע לא מסכים לבוא, אין להן שום ערך. את זה, לומדים כבר בגן הילדים.

כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד