"אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהיתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטיוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה – ולא האוֹרגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה…" (מתוך "משה", אחד העם).
אני ושכמותי צריכים להכות על חטא. מה שאנחנו רואים כ"אורגינל מוחשי" שיש להסיק ממנו מסקנות הנובעות מחשיבה לוגית-ערכית - בכלל לא רלוונטי, כי חלק נכבד דיו של "העם" רואה ציור שהוא לגמרי אחר ממה שאנחנו רואים, ציור שאותו חלק של "העם" מצייר לעצמו לפי צרכיו ונטיות רוחו – וזה מה שיוצר בעיניו את הגיבור האמתי שלו, בו הוא בוחר שוב ושוב, בלי שום קשר ל"אורגינל המוחשי" שנמצא מולנו כבר זמן ממש לא קצר ושרבים – רבים מדי – לא רואים אותו כלל כמו שהוא.
איך זה יתכן? רמז די עבה לכך ניתן למצוא בפרשת השבוע, מקץ, המתחילה בסיפור פתרון חלומות פרעה על ידי יוסף; ובהפטרה שלה המתארת את פתרון סכסוך שתי האימהות במשפט שלמה, בספר מלכים א' (ג').
שני המקרים מוכיחים, שאחת התכונות החשובות ביותר ביכולת להיות מנהיג "שהשפעתו מתמדת והולכת" היא לא חשיבה רציונלית קוגניטיבית, אלא דווקא אינטליגנציה רגשית. מי שיהפוך למשנה של האדם החזק בעולם העתיק ומי שנחשב לחכם באדם לא משתמשים בהגיון לוגי (שום הגיון לוגי לא מקשר בין פרות רזות שבולעות שמנות לבין הצורך באיסוף תבואה) ואפילו לא במוסר וערכים (שום אדם ערכי לא מציע לחתוך תינוק לשניים). במקום להשתמש בניתוח קוגניטיבי של נתונים והסקת מסקנות כדי לפתור את הבעיות הניצבות בפניהם, שניהם רותמים את הדמיון, החשיבה הרגשית-יצירתית ואפילו את ההתרגשות של תאטרון האבסורד, מתבוננים עמוק אל הנפש הסוערת והמעורערת העומדת מולם, בין אם מדובר בשליט ובין אם מדובר בזונה – ומתוך הסערה הרגשית הזו, הם מפיקים תבונה ויוצרים את הישועה.
כשיוסף פותר את חלום פרעה, הוא מתבונן אל תוך נפשו של פרעה, מבחין בפחדים, בציפייה ובאומץ הנמצאים בה, כמו גם בעובדה שהוא, אחרון האסירים, ניצב מול אדם שמיום לידתו יודע שהוא אל - ומכל אלה, יוסף מפיק את תבונתו. גדולתו של יוסף אינה העובדה שפתר נכון את החלום: גדולתו היא שמתוך הבנתו את פרעה ואת הסיוטאציה, הוא לומד כיצד להוביל אותו בלהטוטי מילותיו - ומכאן ואילך יוסף הופך למנהיג. כששלמה מבצע את פעלוליו מול כל העם במשפט האימהות, גם הוא מוכיח שגדולתו אינה נובעת מכך שהוא אדם חושב, אלא מכך שהוא להטוטן נבון המבין את הקהל שלו - והעם כולו הולך אחריו. היכולת הזו, של הבנה רגשית, מאפשרת להם להפוך למנהיגים מהסוג שהשפעתם "מתמדת והולכת לפעמים אלפי שנה", מאלה שאחד העם כתב עליהם במאמרו "משה". גם "האורגינלים המוחשיים" של ימינו, המצליחים לסחוף אחריהם פעם אחר פעם, עושים זאת כמו יוסף ושלמה. עם הבנה רגשית משולבת בהמון פירוטכניקה תיאטרלית.
אני מנסה להתבונן בפרשה, בהפטרה ובתהליכים המתרחשים כאן בתקופה האחרונה, ולהפיק מכך הבנה חדשה. זה לא כל כך מצליח לי. המשפט היחיד שמתנגן לי מאז הבוקר הוא פראפראזה על שיר:
אבל ההבנה שלי היא לא ההבנה שלו, לא לא.
הערת השועל: רבי יהודה טען שפני הדור כפני הכלב. אבל כשהדור מקרקר כצפרדעים, מה הפלא שכשהכלב דורש "קפצו", הם שואלים רק לאיזה גובה?
Comments