קצת אסקפיזם עוד לא הזיק לאף אחד, אבל בימים אלה אני לא כל כך מצליחה למצוא אותו. אפילו לא לערב אחד, כזה שציפיתי שיהיה פשוט עונג מזוקק; כי עד עתה ההופעות של חוה אלברשטיין תמיד היו כאלה בעיני – תענוג צרוף, כזה שלוקח למחוזות של שירה צלולה, מוזיקה נפלאה והנאה מאמנית שמעטים כמוה. גם כשהשירים שלה מביעים מחאה, המחאה שלה תמיד כל כך אינטליגנטית, שהתבונה גוברת על הדקירה.
השבוע, ככל שהתקדמה ההופעה, הרגשתי עצב גובר. כן, היא נפלאה וחכמה כתמיד, לצדה אנסמבל אמנים מוכשרים, הנוסטלגיה מרגשת והעיבודים יוצאי דופן. הכל היה מצוין-להפליא. אבל לצד ההתרפקות על עונג העבר, הרגשתי שהיא מבקשת להזכיר לנו בדרכה מי אנחנו, על מה יש לנו להאבק, ושהיא כבר עשתה את שלה. אולי גם אנחנו. כשהיא סיימה והודתה לקהל, מחיאות הכפיים הרעידו, כצפוי, את התקרה.
ואז היא נתנה הדרן.
בדרך כלל הדרן כולל שיר אחד, שניים, שהם סוג של "ממתק" שניתן לקהל כאות תודה מהאמנ.ית והקשר שלה או שלו לקהל.
אבל חוה אלברשטיין בנתה את ההדרן הכי מתוכנן, אסטרטגי ומדויק שראיתי אי פעם, שרק חיזק את התחושה שעלתה בי במהלך המופע עצמו. כל כך כזה, שתוך כדי השיר הראשון כבר ניחשתי במדויק את ההמשך. הדרן של לא פחות מחמישה שירים ברצף, שיצרו – לפחות בראש שלי - סיפור בפני עצמו.
היא התחילה בשיר הנפלא של דורית צמרת ז"ל, שנפרדה מאתנו לפני פחות מחודשיים והותירה בידינו את השיר האלמוותי "החיטה צומחת שוב". תזכורת ברורה וחדה של מגש הכסף הכואב, הקשה והמר כל כך שעליו קמה המדינה הזו.
השיר הבא היה, איך לא, "את חירותי" של ג'ורג' מוסטקי, במילים שיורם טהרלב תירגם עבורנו. למרות שזה ממש לא ההקשר המקורי שלו, הפלגתי מעבר לכוונת המשורר כשהשיר החזיר אותי אל מגילת העצמאות. בתקופה האחרונה אני שבה ומעיינת בה. כבוד האדם, זכויותיו, בחירותיו. אחרי אלפיים שנות, זה מה שביקשנו. חירות.
ומהפסגה הזו, אל המדרון החלקלק. "ביקורת דרכונים" (מילים ולחן של חוה אלברשטיין) הסרקאסטי, הצובט, שלא היה מבייש את טובי הכותבים והמבצעים של "ארץ נהדרת". בסוף, מה שנוגע בנו באמת הוא קודם כל טקסט מדויק וחד כתער. נלחמתם כי רציתם חירות? הנה, היא תלויה במחי-החותמת של פקיד. רק כשהוא חותם, מגיעים אל היעד – והיעד הוא, באופן סרקאסטי לא פחות, "לונדון" הבלתי נשכח (חנוך לוין ואלברשטיין). השיר הרביעי הזה כבר היה צפוי לא רק לי.
אבל אם לרגע חשבתי שבזה היא תסיים, טעיתי.
כשהבנתי שהיא תשיר עוד שיר אחד, ניחשתי מיד מה הוא יהיה. איך לא. השיר הזה גרם סופית לגרון להתכווץ וללב לקרוס: "שיר סיום", של חג'ידאקיס, עם המילים המדויקות שנתנה לו נעמי שמר.
זה היה השלב שבו כבשתי חזק את מה שקפץ לי לעיניים.
החיטה צומחת שוב, את חירותי, ביקורת דרכונים, לונדון, שיר סיום.
אפשר לבנות מהרצף הזה שיעור משמעותי באזרחות, בהנחה שלא יסלקו את המורה בעוון הסתה ונקיטת עמדה.
לא, אני לא יודעת אם זה מה שהיא התכוונה אליו, במיוחד לאור העובדה שאת המופע הזה היא בנתה עוד לפני הבחירות האחרונות. זה ממש לא חשוב, כי בתקופה הזו, הרצף הזה אינו הדרן פרטי בלבד.
זה רצף של פרידה.
לכל אחת ואחד מאתנו נותר רק לשאול ממה אנחנו נפרדים – ובעבור מה.
Comments