פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: כשהטבע שר



בראשית ושמות מספקים לנו סיפורים מעולים, מהסוג שאפשר

להמחיז (יוסף והכתונת שלו השיקו כמה וכמה קריירות), לדמיין

נארטיבים שלמים ואפילו לשיר. כשיש סיפור טוב, כל דרכי הביטוי

שלו – הטקסטים, השירים, הריקודים, ההצגות, המוצגים ויצירות

האמנות – יוכלו להיות מצוינים גם הם, כאלה שהופכים להיות נכס תרבותי משמעותי.

פרשת "בשלח" כוללת סיפור אדיר. יש בו הכל: משפחות שלמות שניצבות בפני מים גועשים, צבא שלם נמצא ממש מאחוריהם, ואיש אחד עם אש בעיניו חוצה עבורם את הים. לא מפתיע שבסוף הסיפור, כשהטובים מנצחים והרעים מובסים, פוצחת אחת הגיבורות בשירה.

גם ההפטרה עוסקת בסיפור יוצא מהכלל. בהוראת נביאה, צבא שלם יוצא להילחם בצבא אחר, שמפקדו מנוצח ע"י אשה שנותנת לו לשתות חלב חם ואז הורגת אותו. גם במקרה הזה, בסוף הסיפור, כשהטובים מנצחים את הרעים – הנביאה פוצחת בשירה.

יש יופי מיוחד בחיבור שבין סיפורים ושירים לבין החג המגיע השבוע, בו נחגוג את כל הטוב שהארץ הזו יכולה להעניק, אם רק ניתן לה. ט"ו בשבט מגיע, חג לאילנות על שלל סיפורי האגדות והשירים שלו. סבתא שלי, שהיתה נכדה לאנשי העלייה הראשונה שחידשו והרחיבו את שמחת ט"ו בשבט, דאגה לספר ולשיר לנו את כל שמחות החג – אלה שיצאו לגלות, אלה שנחגגו בגלות ואלה שהתחדשו אחרי הגלות. ומכיוון שהיתה שובבה לא קטנה, היתה מקפידה ללמד אותנו גם את גרסאות הרחוב של כמה מהשירים. "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת", היתה שרה בשמחה גדולה, ולמרות שהיו לה קרובים בראשון לציון, שמרה אמונים למושבת סבתה ושרה – "כשנמות יקברו אותנו ביקבי זיכרון יעקב". שיר שכשהגיע זמנה, התברר כמדויק.

לצד האגדות והשירים, היא נהגה להציף אותנו בקערות של פירות יבשים – משמשים, תמרים, תאנים, אגוזים מסוגים שונים וצימוקים בצבעים שונים. בגלות הקפידו לאכול את הפירות האלה כדי לזכור את ארץ ישראל, היתה אומרת, ומספרת כיצד כשהיתה ילדה, התורכים היו באים למושבה בחג ונהנים מהם.

חשוב מכל, היא לא התייאשה מלהניח בידי, שנה אחרי שנה, שתיל קטן לנטיעה. בני ישראל נדדו במדבר והגיעו לארץ המובטחת כדי לנטוע בה עצים ולאכול את פרים, נהגה לומר לי. במרפסת הקטנה של ביתה שברמת גן טיפחה במו ידיה גינה מפוארת, ולא ניתן היה לשכנעה שהיכולת לגדל צמחים אינה עוברת בתורשה. העובדה שבכל שנה השתיל שקיבלתי ממנה לא הצליח לשרוד לא ערער את האמון שהיה לה ביכולתי החקלאית הבלתי קיימת בעליל. לעיתים הצפתי אותו, לעיתים ייבשתי אותו, בכל מקרה התוצאה היתה זהה – נבילה למהדרין. רשימת השתילים שהצלחתי לחסל מכובדת מאד – פטוניות, רקפות, נרקיסים, פילדנדרון. אפילו קקטוסים לא הצלחתי לגדל. היא לא הבינה איך אני מצליחה שלא לגדל צמחים באופן כל כך יסודי. לו היו מספרים לה שברבות הימים אלמד תלמידי תיכון לבחינת הבגרות בהיקף של 5 יחידות בחקלאות, היתה פורצת בצחוק או לחילופין שולחת את משרד החינוך להסתכלות בגין אי שפיות. ייתכן שבכל מקרה היתה צריכה לעשות זאת, אבל זה כבר דיון נפרד.

ובחזרה לסיפורים ולשירים: עפ"י המיתולוגיה היוונית, השירים, הריקודים והיצירתיות האנושית נולדו כשנולדו המוזות. אותה מיתולוגיה, המלאה סיפורים יפים אף היא, מוסיפה ומספרת שהחגבים היו פעם אנשים. כשנולדו המוזות ובהשראתן, אנשים אלה הרגישו שמחה כה גדולה, שהחלו לשיר ולא יכלו להפסיק. הם שרו ימים ולילות בלי לאכול ולשתות, עד שמתו. המוזות הפכו אותם לחגבים, ובכך אפשרו להם להמשיך לשיר מיום לידתם ועד יום מותם.

השבוע נציין את ט"ו בשבט. אפילו הסיור הקצר בגלות, שאני נמצאת בו עכשיו, לא יכול למחוק מדמיוני את הצבעים, הריחות, הסיפורים והשירים המתעוררים לקראת היום הזה. לפני שנסעתי כבר ראיתי שקדייה אחת פורחת במלוא לובנה היפהפה באחת הגבעות שליד מכבים. היא הזכירה לי שאחרי כל חורף, קר וקשה ככל שיהיה, יגיע האביב – ואתו שירת הטבע כולו.

חג שמח!

כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד