פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: ישיבה, יוזמה ואחריות - פרשת וישב


אם הייתי צריכה לבחור בין החומשים והפרשות, חומש בראשית הוא החביב עלי, ומתוך פרשותיו - שכל אחת מהן היא סיפור מרתק ומעורר חשיבה - פרשת "וישב" היא אחת המובילות.

אשת פוטיפר התייחסה אל יוסף כאל חפץ, הטרידה אותו מינית וכשלא קיבלה את מבוקשה וידאה שהוא ייזרק לבור. יוסף יושב שם, ומצפה. הוא נשכח.

יהודה התייחס אל תמר כאל חפץ, העביר אותה מאח אחד לבא אחריו, וכשלא הצליחה להרות, זרק אותה לבית הוריה. תמר יושבת שם, ומצפה. היא נשכחת.

בשלב זה, מסתיים הדמיון ביניהם.

הציפייה של תמר היא הדרך מישיבה פסיבית אל יוזמה פעילה, ובכלל זה נטילת אחריות על תוצאות המעשה. כשהיא מבינה שהאיש שהיא תלויה בו לא סופר אותה ולמעשה מעדיף לשכוח ממנה לגמרי, היא לא ממתינה לו יותר. תמר נוטלת את גורלה בידה, ובתהליך מהונדס לעילא, הכולל התחזות, רמאות, גניבה וצדק פואטי, היא בוחרת בשביל שמוביל לחשיפת האחריות הכפולה – שלה ושל אותו האיש בדיוק. היופי הפיוטי של הסיפור מתעצם כאשר כל היוזמה המניפולטיבית הזו מתחילה במקום ששמו "עיניים" – אין מצב שזה מקרי - ומגיעה עד כיכר העיר עצמה, לעין כל. שם, קבל עם ועדה, תמר שבה ומדגישה את אחריותם המשותפת על עתידם.

כל אחד מאתנו יוכל לתאר לעצמו מה עובר על תמר בויה-דולורוזה שלה, שהשיא שלו הוא ברגע שבו היא מצליחה לגרום ליהודה להכיר באחריותו-שלו למתרחש. יש לי תחושה שבאותו רגע, נובט בעיניה נבט קטן של ניצחון. "אל יגבה לבך לחשוב שאתה יכול באמת לשכוח את קיומי," היא ודאי חושבת. "אני כאן. נוכחת. גם אם אתה עובר ושב, אני כאן, האובדנים שלך הם גם שלי, ומכאן שהתקומה יכולה להיות רק בשותפות של שנינו. ואם שכחת זאת, הנה השארת לי ארבעה סימנים חשובים שלא תוכל להתכחש להם: חותם, פתיל, מטה, וזרע. אין הבטחה גדולה מזו." באומץ, נחישות ותבונה יוצאי דופן, היא משחררת את עצמה מהכלא החברתי שנכלאה בו.

לא נותר לו אלא להודות: צדקה ממני.


הציפייה של יוסף היא הדרך מישיבה פסיבית ל...ישיבה פסיבית, הממתינה ליוזמה ואחריות של מישהו אחר. לעומת תמר, יוסף שב ומוכיח שאין לו שום הבנה של נפש האדם, של הנורמות בהן הוא עצמו חי או של היכולת לפעול בתוכן. הוא מוכיח זאת הן ביחסיו עם אחיו, הן בהתנהלותו בבית פוטיפר וגם לאחר מכן. בשבוע הבא, נגלה שיוסף יושב וממתין עד ששר המשקים ייזכר בו. למזלו ולשמחת סיפורנו הלאומי זה ישתנה מאוחר יותר, אבל בינתיים יוסף הוא חיבור בין ישיבה פסיבית לבין העברת האחריות לאחרים.

אפשר כמובן לומר שלא היתה לו ברירה, כי מה כבר אפשר לעשות כשאתה זרוק בחשכת הכלא של פרעה. אבל חשכת הכלא של נורמות חברתיות ששבירתן עלולה להעלות אותך באש או להרוג אותך בסקילה קשה מזו של הכלא הפרעוני. זו בדיוק ההבנה המובילה מציפייה ליוזמה אקטיבית, קבלת האחריות ובחירת התגובה.

יוסף בוחר להמתין להזדמנות.

תמר בוחרת ליצור את ההזדמנות.

הסיפור של שניהם מסתיים ב"סוף טוב", אבל אנחנו נדרשים להבחין דווקא בהבדלים בדרך בה כל אחד מהם מגיע אל הסוף הטוב הזה. אולי בגלל זה, יוסף לנצח יהיה מספר שתיים, היהודי שנאנק וגם זוהר בתנאים של גלות לפי גחמת ליבו של האחר, הזר.

תמר, לעומת זאת, נאבקת וזוהרת בארצה ובקרב בני עמה, וזוכה להקים את שושלת בית דוד.

בתחילתו של חג שבכל יום מוסיף עוד אור, אורם של תמר ויוסף פותח את אפשרויות הבחירה השונות להעצמת האור בחיינו, על כל אי הוודאות והאחריות הכרוכים בכך.

ולכל מי שחושב שיוסף לא יוצא טוב מכל הסיפור הזה, בשבועות הקרובים נחלץ אותו. מהכלא ומההתרשמות כאחד.

שבת שלום וחג אורים שמח!


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד