השנה הוקמה במשרד החינוך מערכת גפ"ן, המייצגת רעיון בסיסי נכון: לתת למנהלי בתי ספר יותר סמכות פדגוגית, מלווה בגמישות תקציבית מסוימת, לבחור מתוך מאגר נתון וידוע אחוז מסוים של תכנים ופעילויות לתלמידיהם. זה רעיון יפה, כל עוד הוא מתבצע בחוכמה. הדוגמא הבאה, אחת מיני רבות, לא מעודדת.
בהרבה מאד תיכונים ברחבי המדינה, אין בנמצא מורה לכימיה. או שאין די תלמידים המעוניינים ללמוד כימיה כדי להחזיק מורה, או שאין ציוד, מעבדות ולבורנטים, הנדרשים כתנאי ללמוד כימיה. כתוצאה, תחום דעת בסיסי ונדרש גם בתעשייה הישראלית, חסר. הנה לכם גורם משמעותי שמגדיל פערים חברתיים – אין מורה לכימיה בבית שאן? התלמידים לא יכולים ללמוד שם כימיה. יש מורה כזה בסביון? אחלה, שם ילמדו.
אז מה עשינו? הבנו שאנחנו במאה ה-21 והשתמשנו במה שהאנושות פיתחה בחוכמתה – טכנולוגיה. ליתר דיוק, הסביבה הדיגיטלית, שמאפשרת לנו להתגבר על מחסומים גיאוגרפיים. בשנים האחרונות, סדר גודל של 500 תלמידי תיכון מרחבי הארץ (למעלה מ-150 תלמידים בשכבה) לומדים כימיה בהיקף של 5 יחידות לבגרות. הלימודים מתקיימים בעיקר באופן וירטואלי ע"י מורים מצוינים לכימיה. בזכות הדיגיטל, מקום מגוריהם לא רלוונטי למקום המגורים של התלמידים, ובכך מאפשר לתלמידים ללמוד מהטובים ביותר. כמה פעמים בשנה התלמידים מגיעים למעבדות של מכון דוידסון, עורכים ניסויים, חוקרים ונפגשים עם מדענים מובילים, ופוגשים גם אחד את השני. הם מגיעים מלמעלה מ-100 בתי ספר ממקומות שונים ומגוונים, כמו חצור הגלילית ובית שאן שבצפון, כפר עציון, מעלה אדומים ובת ים שבמרכז ועד שדרות, משאבי שדה ואפילו אילת שבדרום. הרבה מאד מגיעים מהמגזר הממלכתי דתי – אולפנות וישיבות.
כתוצאה מהתוכנית, יש כיום פתרון לכל מי שאין לו אפשרות אחרת ללמוד את המדע היפה והחשוב הזה, שמשפיע על יכולת ההשתלבות וההשתכרות של כל כך הרבה נערים ונערות, במקומות עבודה בישראל שסובלים מהיעדר ידיים עובדות בדיוק בתחום הזה. הצלחת התוכנית מוכחת – תלמידי התוכנית מסיימים בציונים שהם מעל הממוצע הארצי. גם הביקוש לתוכנית גובר עם השנים. פתרון חכם ואלגנטי, שללא ספק מאפשר שוויון הזדמנויות וצמצום פערים במיטבו. יש לציין שמשרד החינוך לא רק שותף מלא בתכנית היפהפייה הזו, אלא גם השקיע בה מיליוני שקלים. זה לא יקר – כל פתרון אחר, מפתרונות פיזיים ומקצועיים ברחבי המדינה ועד ויתור כליל על כימיה במקומות רבים כל כך, יעלה הרבה יותר.
אז מה הבעיה?
מסיבה בלתי ברורה, למידת כימיה וירטואלית – יחד עם כל הלמידה הוירטואלית - הוכנסו כעת למערכת גפ"ן.
התוצאה פשוטה וחריפה: השנה, עם המעבר לגפ"ן, מתוך למעלה מ-100 התלמידים שביקשו להירשם לכיתה י' בתוכנית, רק ל-18 אישרו המנהלים ללמוד כימיה. שאר המנהלים סירבו. "עכשיו, זה תקציב גמיש להחלטה שלי, לא של המשרד," הם טענו. "עם כל הרצון הטוב, אני לא יכול להשקיע בשני תלמידים שרוצים ללמוד כימיה, כשבכסף הזה אני יכול להביא פעילות כלשהי לשכבה שלמה."
האמת? אני מבינה אותם. זו המשמעות של תקציב גמיש. אבל תקציב גמיש צריך להיות מנוהל בחוכמה. הגמישות והבחירה נכונות במקרים רבים של תוכניות ונושאים שהם תוספת והעשרה. הן לא נכונות במקרים של תחומי יסוד, כמו כימיה ומקצועות נוספים שנלמדו כך מאותן סיבות, כמו אנגלית ופיזיקה. הכנסה של מקצועות למאגר רק מכיוון שהם נלמדים וירטואלית משמעותה, שכל תלמיד המעוניין ללמוד את המקצועות האלה, יוכל לעשות זאת רק בבתי ספר תיכוניים שבהם המקצוע קיים באופן פיזי אלא אם המנהל.ת יחליט עבור.ה אחרת.
וכך, תכנית שהמשרד השקיע בה מיליוני שקלים, שיש בה כל המרכיבים של חינוך מצוין, מגוון ובעיקר מאפשר למידה מתקדמת ומצמצם פערים - התוכנית הזו תרד לטמיון.
כאמור, כימיה היא רק דוגמא אחת. הבעיה הזו נכונה לכל התכנים הנלמדים במסגרת תיכון וירטואלי. לא ברור מדוע מה שקבע את הכניסה לגפ"ן הוא אופן הלמידה, ולא התוכן. חשיבה מקצועית יותר היתה מתייחסת לחשיבות התחום, בלי קשר לכך שהוא נלמד בין קירות או לא. הרי כימיה הנלמדת באופן פיזי בבתי ספר המסוגלים להציע אותה, ממשיכה להילמד באופן רגיל וזמין בלי קשר לגפ"ן. חזרנו למצב שבו אם בחצור הגלילית אין מורה לכימיה, לא ילמדו. כך לא נראה חינוך המבקש לצמצם פערים וליצור שוויון הזדמנויות. כך נראה חינוך שהראש שלו מבקש להיות בקיר. Literally.
מי שחושב שזה לא קשור למאבק שמנהלים עכשיו על המערכת, טועה. גם אם יכפילו את השכר, מורים לכימיה לא ירוצו לפריפריה. במקום לדבר רק על השכר, שעות העבודה והחופשות, חייבים לדבר גם על מצוינות המערכת ויכולתה לקדם את תלמידיה. כל תלמידיה, בכל מקום.
השועל מבקש להוסיף: אמש פורסם שהיקף ההוצאות של הורים על "חינוך חינם" במדינה עומד על סדר גודל של 5 מיליארד שקלים. התשלום הזה הוא עבור מרכיבים שהיו צריכים להיות חלק מהמערכת, כמו ביטוח, טיולים, מסיבות. תוסיפו לזה את "התשלומים הנסתרים" הנוספים – מחברות, תיקים, כלי כתיבה, ספרי לימוד. בהשוואה עולמית מתברר שנטל הוצאות החינוך על משקי הבית הפרטיים בישראל כבד במיוחד - 70 אחוז יותר מאשר במדינות ה- OECD המתקדמות. בדיקה מעמיקה מה באמת צריך לרכוש במאה ה-21 כדי שהחינוך יהיה מתקדם וראוי, לא באמת נעשתה פה - למשל, האם בעידן בו כל המידע זמין באתרים מצוינים שונים באינטרנט, עדיין צריך ספרי לימוד שסוחבים בתיק על הגב. אבל המשמעות המעניינת הנוספת היא לא הגיחוך שזה עושה למילה "חינם", אלא שלמעשה זה מגדיל את תקציב החינוך – שהוא להזכירכם הגבוה במדינה –בכמה וכמה מיליארדים נוספים. ואנחנו? משלמים, קונים, ובוכים. משלמים שלוש פעמים. פעם מיסים, פעם על תוספות, אבל בעיקר – משלמים את המחיר החברתי על חינוך שנכשל כמעט בכל מדד של יעילות, כמות ואיכות אפשרי. אכן סיבה טובה לבכי.
