"רגע, תסביר לי שוב," ביקשתי מהאורח שהגיע אלינו מאחת ממדינות אירופה (למען הסר ספק, הוא לא מפינלנד ולא ממקום עם חינוך יוצא דופן. סתם מדינה רגילה עם חינוך רגיל).
"המדינה החליטה מהו בסיס המקצועות והתכנים שכל התלמידים חייבים ללמוד," חזר ואמר בסבלנות. "אלה קורסי חינוך יסודיים שהם חובה לכולם. על כל השאר, כל בית ספר מחליט בעצמו." וואו. המדינה אשכרה מחליטה על חינוך יסוד ואפילו אוכפת אותו, לצד זה שהיא משאירה גמישות לכל השאר. "טוב, אנחנו מדינה עם המון מהגרים," הוא מיהר לומר כשקרא לא נכון את הבעת פניי. "לצד החינוך הבסיסי שיוצר אתוס משותף, חייבים לתת מקום לשונות. בנושא הזה, סומכים על אנשי המקצוע בשטח."
התקציבים מגיעים חלקם מהמדינה, חלקם מהמחוז בו שוכן בית הספר. על השאלה שלי, מי מפקח שהמורים יעשו את עבודתם כראוי ושהתקציבים אכן ישמשו לחינוך ראוי, ענה בחיוך: התוצאות.
אז מה התוצאות שהוא מדבר עליהן?
בראש ובראשונה, הבחירה של הקהילה להמשיך לשלוח את הילדים לבית הספר. הם יכולים לבחור בין כמה בתי ספר ציבוריים וכן, יש גם פרטיים. כשההורים רואים שהילדים שלהם לומדים נושאים שהם מעוניינים בהם (למשל, נוסף למקצועות היסוד - מתמטיקה, אנגלית, שפה וכ"ו - הילדים שלו לומדים גם מוזיקה ואמנות, וגם רב תרבותיות וסובלנות), יש חינוך לערכים, הילדים מתקבלים להמשך לימודים בתיכונים שהם מעוניינים בהם וכ"ו – בית הספר ממשיך להיות אטרקטיבי, הם ממשיכים לבחור בו והוא מושך אליו קהל ותקציבים נוספים. זו תוצאה ישירה של בצוע. רעיון מהפכני, כבר ציינתי?
רעיון מהפכני נוסף הוא שרוב ה"שליטה" בחינוך היא לא של הממשלה, אלא של אנשי החינוך והעשייה החינוכית שבשטח. הממשלה לא חושבת שהיא זו שצריכה גם לקבוע מדיניות, גם לפתח את ספרי הלימוד, גם לאשר ספרי לימוד שאחרים מפתחים, גם להעסיק את המורים, גם להעריך את שלל מרכיבי המערכת, גם לפקח על כל פיפס, גם לבקר... אם משרד החינוך לא סומך על אנשי המקצוע שלו-עצמו בשטח, למה שאנחנו נסמוך עליהם?
אצלנו, התוצאות העלובות של המערכת הביאו להעלאת התקציב. אולי מה שלא הצלחנו לעשות ב-73 מיליארד שקל, נצליח ב-74.5.
אצלם, תוצאות עלובות יביאו לסגירת בית הספר.
איזה רעיון מהפכני.
Comments