זה מתחיל באחד.
האחד שסלחנו לו.
אחד אחר, שוויתרנו לו.
אחד נוסף, שהמשכנו לתת לו להצליח למרות הכל.
אחד שטענו שבמקרה שלו, זו היתה נורמה מקצועית, או נורמה אחרת כלשהי.
וזה שאמרנו שלא היתה לו אפשרות לעמוד בפיתוי.
או ההוא שיחד עם החבר שלו, קיבלו תמיכת נשים.
וגם האחד שצחקנו כשהבנו מה הוא רואה, שוב ושוב, במסכים שבידיו.
"שופטים ושוטרים תיתן בשעריך," נפתחת הפרשה.
לתת לעצמנו, בשערי החיים היומיומיים שלנו, גם שיפוט, גם שיטור.
חוק וסדר, ערכים ויישומם.
כל אחד מאתנו נדרש להפעיל אותם יחד.
לשפוט ולפסוק את הדין בכל סיטואציה שאליה ניקלע – ולבחור, הטוב או רע, הנכון או לא;
להיות השוטר של עצמנו, שעוצר אותנו כשאנו עומדים לעבור על חוקי ערכינו.
כבר מזמן שכחנו לתת בשערינו שופטים ושוטרים.
אבל הם, הם צדיקים, ובעזרת השם ועורכי הדין
ובעיקר בעזרת האטימות שלנו,
הם גם יוכיחו את זה.
כי כשהזעם לא מתפרץ באחד,
מגיעים לשניים,
שנים עשר,
ואפילו שלושים.
אם מחר יתברר שהיו "רק" שמונה,
זה לא ישנה אם אשמת השכחה שלנו.
כי אם היינו מוקיעים, בזעם ובלי פשרות, את האחד,
אולי לא היינו במצב בו אנחנו שואלים איך יכול להיות שהיו 30.
או 12,
או שניים.
או אפילו אחד.
כי זה מתחיל בתגובה שלנו לאחד.
Yorumlar