רגע לפני שבת ושנה חדשה: ברכות, ימי הולדת והורים

התקופה הזו מלאה ימי הולדת. הולדתה של שנה חדשה, הולדתו של היהודי המפורסם בהיסטוריה וגם הולדתם של בני משפחה וחברים אישיים. שלא יחסרו לנו סיבות לשמחה.

היתה לכם פעם שמחת יום הולדת מיוחדת, שלכם או של מישהו אהוב? כזו שצרובה לכם בזיכרון, ולא משנה כמה שנים חלפו? בורכתי בכמה וכמה כאלה. פרשת "וארא" מתחילה בתיאור המזכיר יחסי הורים וילדים, וכשהיא סמוכה כל כך להולדתה של שנה חדשה, היא מחזירה אותי ליום ההולדת ה-16 שלי. רצה הגורל, ובדיוק בשבוע בו חל יום הולדתי, יצאנו לטיול השנתי.

הטיולים השנתיים שלנו בגימנסיה היו שם דבר. ראשית, הם נבנו כך שמי שהשתתף בהם לאורך שש שנות הלימודים, כיתה ז' ועד כיתה יב', הכיר למעשה את כל הארץ, מהחרמון שבגולן ועד מנזר סנטה קתרינה שבסיני. שנית, אלה היו טיולים של כמה ימים, שכללו מסעות רגליים ארוכים, לינה באוהלים ומזון שסחבנו בצידניות והכנו בעצמנו.

בכיתה י', היעד היה מדבר יהודה. בליל יום ההולדת שלי, הקמנו מאהל בשפך זוהר שליד ים המלח. בשעה שבע בערב הוצאתי עוגה שדחפתי מבעוד מועד לצידנית, חברים הוסיפו כמה נרות, הדלקנו מדורה, הגיטרה נשלפה, והתיישבנו לחגוג את גיל 16 במדבר.

פתאום, מישהו הפסיק לשיר, הביט אל הכביש המתפתל בכיוון המאהל ואמר: "המכונית שמתקרבת לכאן מוכרת לי..."

העפתי מבט והבנתי שהוא צודק. מעבר לסיבוב, הגיחה מכונית צהובה, בולטת, מאד מוכרת ובעיקר מאד בלתי צפויה.

הורי הגיעו.

הם עצרו ליד המאהל, ובתוך דקות נפרשה חגיגת יום הולדת כהלכתה, כולל עוגות, פירות, ממתקים ומשקאות שעשו את כל הדרך מהרצליה לים המלח. היה להם מספיק שכל לא להביא את האחים הקטנים שלי אתם (טוב, הייתי בת 16, אחים קטנים לא היו רצויים בנוכחות החברים). אותו הגיון גם הביא לכך שאחרי פחות משעה, במהלכה הם נתנו לנו לחגוג בזמן שהם חקרו והציצו ובדקו את הסביבה בה אני נמצאת, הם נפרדו, נכנסו למכונית וחזרו להם הביתה.

כבר אז הרגשתי שהורי יצרו דוגמא מיוחדת של עקרון אי הוודאות: הם הצליחו לעשות לי כזו הפתעה מקסימה, ובעת ובעונה אחת גם לא הפתיעו אותי כלל.

פרשת "וארא" נפתחת בתיאור מלא פעלים בו אלוהים מתאר את יחסיו עם בני ישראל. תחליפו את אלוהים בהורים ואת בני ישראל בילדים, ותקבלו את כל מה שהורה אמור לומר לילדיו. זה מה שאלוהים אומר, בתרגום חופשי:

גם אם אתם לא תמיד זוכרים זאת, אני נוכח. הברית בינינו נוצרה מרגע לידתכם. זו הסמכות שלי כהורה. אני משמיע את דבריי ושומע את דבריכם, כי זו האחריות שלי כהורה. אני זוכר מי אתם, אני מזכיר לכם מי אני. לכל אחד מאתנו יש תפקיד בברית הזאת. ביחד, נדע ברכה.

לפני משהו כמו שני עשורים, נתקלתי בפרסומת ששודרה בטלוויזיה. ראו בה נער. קצת ראסטות, קעקוע אחד, כמה שרשראות נוצצות על צווארו וצמידים על ידיו. כזה שברור שהוא לא חנון, חלילה. הנער הישיר מבט אל המצלמה, ואמר בטון כועס: אמא, אבא, אתם זוכרים כמה הייתי מתעצבן בכל פעם שהייתם מנדנדים לי ושואלים לאן אני יוצא, עם מי אני מסתובב, מתי אחזור הביתה? כמה הייתי כועס כשהייתם מפתיעים אותי באמצע בילוי, מתקשרים ואפילו קופצים לראות שהכל בסדר, בודקים כמה בירות ריקות יש סביבי, מחטטים לי בחדר, מסתכלים לי בעיניים, מכריחים אותי לדבר ולוקחים ממני את המפתחות של האוטו? ואני הייתי צועק שאתם לא מבינים אותי, ולא סומכים עלי, ושתעזבו אותי כבר, ובאיזו זכות אתם בכלל עושים דברים כאלה?? וכמה שלא כעסתי, אתם המשכתם להתעקש ולא ויתרתם?? אז רציתי להגיד לכם רק דבר אחד!!…

וכאן הנער היה מחייך ואומר בקול רך: תודה.

לפני שמישהו יקפוץ, אל דאגה: היתה גם גרסה עם נערה. הפריטים היו שונים, העיקרון הבסיסי היה זהה.

בחזרה לברכות של ימי הולדת ושל ימים בכלל. אומרים שכשהסינים לא אוהבים מישהו, הם "מברכים" אותו כך: שיהיו לך ימים משעמים.

אחרי השנתיים האחרונות, נדמה לי שרובנו נסכים לקבל את הברכה הזו. שתיוולד לנו שנה חדשה בריאה, שגרתית ואפילו קצת משעממת.