פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: הראה לי כיצד אתה מתנהג, ואומר לך מהם ערכיך


פרשת "אמור" מתחילה בהתייחסות לכוהנים. כמעמד נפרד המשרת בקודש, התורה – אותה תורה שרבים מנבחרי הציבור שלנו טוענים שהם מדברים בשמה - דורשת מהם להקפיד הקפדה יתרה וחמורה יותר על דיני טהרה, ועוד יותר חייב בכך הכוהן הגדול.

זה הזכיר לי מקרה שקרה לפני שנים, בעיצומו של מבצע "עמוד ענן".

"אני הולך ללמוד למבחן באזרחות," הצהיר הבן יקיר לי, אז תלמיד כתה יב', ונעלם אל מרחבי חדרו, מתעלם מהמבט החושד ששלחתי לעברו. השעה היתה חמש אחר הצהריים. צבע אדום זעק מכל רשתות התקשורת, חצי מדינה ישבה במקלטים, רבים מבני המשפחה והחברים קיבלו צו שמונה, והוא הלך ללמוד אזרחות. בימים רגילים זה היה מעורר תמיהה. בימי מלחמה, זה נראה הזוי.

הלכתי אחריו. "רגע, המורה שלכם בכלל הגיע היום?", שאלתי. ידעתי שהמורה לאזרחות קיבל צו שמונה ובכלל לא נמצא בבית הספר, מה שרק הגביר את חשדי.

"הוא קיבל כמה שעות חופש כדי לבוא וללמד אותנו."

"ועל מה דיברתם בשיעור?".

"כמעט לא דיברנו על חומר הלימודים, הוא דיבר אתנו על מה שקורה עכשיו, ואז הכין אותנו למבחן, בגלל זה הוא חזר. אם הוא חשב שחשוב מספיק להגיע באמצע מלחמה לשיעור, גם אני עושה את מה שאני צריך לעשות עכשיו, וזה ללמוד."

כך, בהינף דוגמא אישית אחת של "כוהן" המשרת בחינוך, נוצרה אצל בני חוויה מכוננת, שתלווה אותו זמן רב: דוגמא אישית להקפדה על ערכי אחריות, מחויבות ומסירות כלפי מי שתפקידך לשרת אותו.

שנים אחר כך, בתחילתה של מלחמה אחרת - מלחמת קורונה – התקשיתי לעמוד מול המבט בעיני אותו בן, כשהוא ראה שהאדם שהוא בחר בו לייצג ולשרת אותו בזכות הערכים והמוסר שהבטיח שיובילו את דרכו, מבצע פניית פרסה מלאה ומתנער לא רק מההבטחה אלא מהערכים והמוסר בכלל; ושאחריו, כמו אחרי כל ארי עם טרף כושל בפיו, נשרכים צבועים מבקשי שלל, נטולי ובעלי שפם כאחד. בעיניו, זו לא היתה "פשרה פוליטית" או "צורך בשעת חירום". זו היתה בגידה חדה, והמסקנות חדות לא פחות: "דיני הטהרה" נדרשים רק מהעם. "מעמד הכוהנים" - הנבחרים שהציבור מטיל עליהם לשרת אותו - ובעיקר "הכוהן" העומד בראשם, לא רק שאינם נדרשים להקפיד יותר, אלא הם פטורים לחלוטין מדינים אלה.

את המבט הזה, ראיתי גם בעיני רבים מחבריו.

אחרי העשן עוד יתברר, שהארזים שנשרפו מהשלהבת, היו בקושי אזובי קיר.

כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד