פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: הטובים בינינו


עשרים וחמישה מורים מובילים למדעים מתבוננים בי. זה השיעור הראשון בהשתלמות, ואני מבקשת מכל אחת ואחד מהם לתאר מהו הדבר המרכזי שבו הם עוסקים.

"אני מלמדת כימיה", אומרת אחת. "אני מלמד מתמטיקה", אומר שני, וזו שאחריו מצהירה, "אני מלמדת מדעי המחשב".

אני מקשיבה בשקט. בסיום הסבב אני אומרת להם, "זה יפה, אבל ממש לא מדויק".

במבטיהם יש סימן שאלה.

"אתם טוענים שאתם מלמדים מקצועות", אני ממשיכה, "אבל האמת היא שאתם מלמדים אנשים".

ואז אני משלימה, "ואם זה כך, אפשר לעשות צעד נוסף ולהסכים שבמקום לחשוב עליכם כעל מכשירים להעברת ידע או פיתוח מיומנויות, צריך לחשוב גם עליכם, כמו על התלמידים שלכם, כעל אנשים".


לפי המבטים שלהם אפשר לחשוב שזה רעיון חדש. האמת היא שזה רעיון עתיק יומין. המורים הטובים ביותר בהיסטוריה היו אנשים שהיה להם משהו משמעותי לומר על תחומי המומחיות שלהם, רעיונות שהפכו אותם לאנשים מעוררי השראה, שמעניין ללמוד מהם. תלמידיו של סוקרטס לא ביקשו ללמוד ממנו את תחום הפילוסופיה, אלא את מחשבותיו והבנתו את התחום. צעירים מגיעים לפגוש את זוכי פרס וולף כדי לדון בתובנות וברעיונות שהזוכים פיתחו על בסיס עבודתם, לא כדי להקשיב לסיכומי המידע והממצאים שלהם; בני נוער מבקשים לפגוש אסטרונאוטים כדי להקשיב לחוויותיהם, לא כדי ללמוד מהם אסטרופיזיקה; והם משתתפים בכיתות אומן של מוזיקאים מובילים כדי לקבל השראה מהפרשנות המוזיקלית שלהם, לא כדי ללמוד מהם איך לקרוא תווים. בעידן שבו הידע זמין לכולם, זה בולט מתמיד.


תהליכי החינוך המשמעותיים ביותר שהובלתי לא נבעו משליטה בפרטי הידע שרכשתי, אלא מהתאמה אישית ביני לבין תלמידיי. הם דרשו ממני את הדבר האחד שאני יודעת על עצמי טוב מכולם: איך אני מלמדת הכי טוב; כמו גם לענות לשלל השאלות הנגזרות מכך, כגון - מדוע אני בכלל רוצה לעסוק בחינוך? מה תפקידי? מה חשוב לי שיקרה בכיתה? מהם הקווים האדומים שלי, מה ארצה להדגיש? מהן נקודות התורפה שלי ומהן היכולות שאוכל לרתום לתהליך? מה ארגיש כשתלמידי יודעים משהו טוב ממני? מה זה אומר עלי ועל המקצוענות שלי?


במידה רבה, התהליך החינוכי תלוי בנקודת המבט של המורה, העדפותיה, יכולותיה ורצונותיה. היא תקבע אם לעודד דיון, איזה מקום לתת למגוון דעות, איך להתייחס לעמדות וערכים, מה יהיו כללי ההתנהגות ואיזו תקשורת תתקיים. אישיותה תקבע את דרגת הפתיחות והסובלנות שהתהליך יכלול ותשפיע ישירות על עיצוב התלמידים עוד הרבה לפני שיעסקו בהתרחשויות המהפכה הצרפתית או במבנה של מולקולת מים. זו אחריות מקצועית משמעותית וכבדת משקל, המונחת על כתפיהם של כל מי שמבקשים לעסוק בהוראה.


"בחברה מתוקנת, הטובים בינינו יהיו מורים. השאר ייאלצו להסתפק בפחות", הצהיר תעשיין הרכב לי אייקוקה לפני ארבעים שנה. חלק הארי של המערכות החינוכיות בימינו יצהירו שזה אכן חזונן, אך במציאות אני מכירה מעט מאוד גופי חינוך בישראל, שממש פועלים לפי החזון הזה. לשם כך הם ממיינים את אנשי החינוך שלהם באופן אישי,מכשירים אותם ומתייחסים אליהם כאל מומחים ברמה גבוהה, ובכלל זה מעניקים להם תנאי עבודה מתאימים ושכר הולם.


כמו למידה מותאמת אישית, גם הוראה מותאמת אישית דורשת תשומת לב, זמן ומשאבים. היא הבסיס שמאפשר לאנשי חינוך לעזור זה לזה כקבוצת עמיתים כנה, מקצועית וצומחת. משבר הקורונה, על הנחיותיו המשתנות, הוכיח כי במקומות רבים מורים מצאו דרכים חדשניות ויצירתיות לאפשר את קיומו של תהליך חינוכי, שמתוך הכרח היה מותאם אישית לצרכים וליכולות המשתנים. זה צמח מתוך עצמאות, נטילת אחריות וסמכות, תכונות שאינן שכיחות במערכת החינוך הריכוזית והשתלטנית כל כך בישראל. כדי לוודא שהטובים ביותר יהיו מורים, יש להגדיר מחדש מהו "הטוב ביותר". זה דורש אומץ. זה יכאב. מאד. זה ידרוש ביזור, העברת סמכויות, פיטורים, שינויים מפליגים במוסדות הכשרה, שינויי מדיניות. שינויים משמעותיים בחלוקת התקציב. זה יקר. אבל המחיר שיהיה לחזרה לשגרה כאילו אין הכרח בשינוי, יהיה הרבה יותר גבוה.


ביום שלישי הקרוב, נציין את "יום המורה". אם יש מסר שצריך שישמע ביום המורה, הרי הוא זה: להתחייב לעשות הכול כדי שהטובים בינינו יהיו מורים.

השאר ייאלצו להסתפק בפחות.