פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: בשבחי הדמעות


הלב שלו שבור.

אל תתנו לכל מה שעוטף את יוסף – ההצלחה, המעמד, העושר והאושר – להטעות אתכם.

זה לא שברון לב של גיל הנעורים, גיל שבו לבבות שבורים ישנם בשפע. גיל הנעורים הסוער מיטיב להכריז שלבו לעולם שוב לא יתאחה, אבל ברוב המקרים מגלה שהזמן מרפא הכל, ובאופן אירוני – וכנראה למזלנו – בדרך כלל גם די מהר. תקווה שאבדה מתחלפת כמעט בן לילה בתקווה חדשה. אהבה שנכזבה הופכת לאהבה אחרת. לב מחודש צומח במקומו של הלב שנשבר, ומה שנשאר זו מיתולוגיה חביבה ההופכת לחלק מסיפור חיינו ושאנחנו אוהבים לשוב לספר לעצמנו ולהתגעגע אליה מדי פעם. זו טיבה של סערת הנעורים ההפכפכה. לא יותר.

יוסף סובל משברון לב מסוג אחר לגמרי. זו של אדם בוגר ולמוד ניסיון, שעידן התמימות כבר הרחק מאחוריו. אדם שדרקונים רבים כבר ארבו לו והוא יכול להם, נושא צלקות המעידות על מאבקיו, פה ושם עדיין סובל מכאבי שברים שהתאחו ושעדיין פועמים כשהצינה נושבת. אדם כזה, הרבה יותר קשה לסדוק שוב את לבו, שלא לדבר על לשבור אותו. מי שחווה שברון לב בבגרותו יודע שמכל הלבבות השבורים, זה הסוג האכזרי, הכואב והמרסק ביותר הקיים.

אומרים שהנקמה הטובה ביותר במישהו או במשהו שהשליך אותך לתחתית הבור, היא ההצלחה. אם זה נכון, יוסף יכול היה להיות הנוקם האולטימטיבי בהיסטוריה. מהאובדן והכאב הגדולים, הוא הצליח לטפס ולהפוך לאיש החזק ביותר בעולם העתיק. הוא לא נולד מלך או מנהיג. כל חלומותיו התגשמו בזכות עצמו ויכולותיו האישיים. וכשעומדים לפניו אלה שפגעו בו יותר מכל, הוא אכן בוחר תחילה בדרך המוכרת, שאצל אנשים רגילים מובילה לנקמה מתוך כעס, עלבון וכאב. מה יותר מתבקש מלהפגין מול אחיו הרעבים, המתרפסים, העלובים ובעיקר הבלתי חושדים את מרומי מעמדו והתגשמות כל חלומותיו. נקמת המצליחים.

אבל יוסף אינו אדם קונבנציונאלי. דווקא במקום הזה, מגיע סוף סוף הרגע המרכזי, אולי הכן והטהור ביותר בחייו, שבו הוא מתחבר לעצמו, וזה ממש לא רגע של נקמה. הבגידה הנוראה של אחיו, הבור, העבדות, עלילות השווא, הכליאה – כל אלה לא הצליחו להביא אותו אל החיבור למקום הפנימי, הכל כך אישי וכואב הזה, שיש בו מים הפורצים דרך העיניים. את זה, עשה הרעד הבלתי נשלט של הגעגועים. געגועי הזיכרון.

זיכרון הבית שרחק. כתונת הפסים שעטפה. החלומות שגרמו לנפש לנסוק. המילים שהרטיטו את החושים. הבשמים שהרעידו את הנחיריים. הרוח שפרעה את השערות. המגע שליטף את העור. והאור, האור שחימם וזהר לעיתים עד כדי עיוורון. געגועי הזיכרון. וכשאלה מתקיפים אותו עד כאב, יוסף נכנע.

הוא בוכה.

בעיצומה של ההתלהבות שלנו ממנו כמנהיג גדול, בעל יכולת תכנון אסטרטגי, הבנה וחשיבה לוגית לטווח ארוך, שזור מופע שכל-כולו רגש. עד כדי כך, שהתורה חורגת ממנהגה וגם מתארת אותו ככזה:


א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ( בראשית, מה', א'-ג')


הוא התחיל לבכות כבר בפרשה הקודמת, וימשיך גם בפרשה הבאה.

יוסף הוא הבכיין הכי גדול בתורה.

הוא לא מהסס ולא מתבייש בבכיו.

הוא בוכה בקול גדול.

כל כך בוכה, שכולם שומעים – ונבהלים.

כל אחת מהפעמים שבהם יוסף בוכה שונה מחברתה. בפעמים הקודמות הוא בכה לבדו, בזרועות עצמו. אפשר לתאר אותו מתאפק עד שהוא מצא איזו פינה, בה הוא מתקפל, משתבלל, מנגב את דמעותיו ושוב יוצא אל העולם. אירועי בכי אישיים.

הפעם, יוסף לא מתאפק. הבכי שלו יוצא לאור ונוגע במקום של הדימום, הכאב והכמיהה הלוהטים בו. הזעם. אפילו היוהרה. אותה יוהרה ילדותית הגורמת לנער, שהוא רגיש מספיק כדי לפתור חלומות, לספר לאחיו שהוא יהיה לא רק מוצלח מהם, אלא ישלוט בהם. מקרה מובהק בו לא מספיק להיות צודק, כדאי מאד גם להיות חכם. הוא שילם קשות על היוהרה הזאת.

עכשיו, במקום הכל-כך רגיש הזה, שבו קרביו נשפכים בפני אחיו, צומחת הנוכחות החזקה ביותר שלו, והוא אומר:

אני יוסף.

אני יוסף. אני החלומות, הכישרון, המנהיגות, מה שעשיתם לי, מה שאחרים עשו, מה שנהיה ממני, מה שנכון ומה שלא, היוהרה, הכאב וגם הבכי. כל המכלול הזה, הוא אני. אני יוסף.

המודעות הזו תקבל את המענה לנוכחותה המלאה כשסוף סוף יקבל תשובה לשאלה האחת המהדהדת בו, זו שתשיב אותו אל הזרועות שסוף סוף יחלצו אותו מהבור הריק שהוא לא באמת יצא ממנו: העוד אבי חי?

זה לא שיוסף לא יודע שאביו חי. הוא כבר שאל וקיבל תשובה. אבל זו היתה תשובה על אביו החיצוני, ששאר העולם ובכללו אחיו רואים. זה לא האב שיוסף שואל עליו הפעם.

העוד אבי חי? לא אבינו, אבי. האב שהוא שלי, שהוא מוחשי כל כך בראשי, שאף אחד מכם לא מכיר ולא יודע כמוני, האם האב הזה עדיין קיים? האם הוא עוד מתגעגע אלי, כפי שאני מתגעגע בכל יום, בכל דקה? אני צריך לדעת עכשיו, כאן ובמחיר דמעותיי – האם געגועי הזיכרונות שלי הם שלי בלבד, או שעדיין יש מי שחולק אותם אתי?

וכששניהם, יוסף ואביו, מבינים שהם אכן חיים זה בזה – הם ממהרים לשוב זה אל זה. מהר. בדחיפות. בלי "לרגוז בדרך". בכיו של הלב השבור נענה. החיים כבר לא יכולים לחכות יותר.

מכאן ואילך, שום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה קודם. "וייגש" אומרת לנו שיש רגעים מסוימים, גדולי-הדר כל כך, שהם ראויים לכך שנתעכב עליהם. שנחכה להם. שנתאמץ עבורם, בלי לוותר.

אחרי הבכי של "וייגש", זוכים ב"ויחי".