פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: אש זרה


היינו בנות חמש בלוס אנג'לס, קראו לה קים והיא היתה החברה הכי טובה שלי מאז שזכרתי את עצמי. בכל חנוכה, היא היתה מגיעה להדליק אתי נרות והייתי מקבלת ממנה דמי חנוכה. בכל חג מולד, הגעתי אליה לראות את העץ ולשים לה מתנה מתחתיו. כשכעסתי על אמא שלי והודעתי שאני בורחת מהבית, אמא עזרה לי לארוז מזוודה ולבלות לילה אצל קים עד שלמחרת חזרתי מפויסת ושמחה. ומדי פעם, כשאמא שלה היתה הולכת "לנסות למצוא לקים אבא חדש", קים היתה ישנה אצלי והיינו עושות מסיבת ברביות עד אמצע הלילה. היא אהבה את הספגטי בגן ואני את הפיצה, אבל הסכמנו להתחלק בינינו על תשומת ליבו של ילד בשם רנדי.

לפני חנוכה של גן חובה, קים נעלמה.

היא גם לא הגיעה להדלקת נרות.

גם אני לא הוזמנתי לחג המולד אצלה. המתנה שהכנתי לה נותרה עטופה ויתומה.

לא הבנתי מה קרה, אבל ראיתי שלאמא שלי יש מבט מוזר בעיניים כשהיא טענה ש"לקים יש אבא חדש, והם עברו לגור רחוק מפה."

אחרי כמה ימים, מצאתי את מספר הטלפון שלה והתקשרתי.

ענה לי קול של גבר, שאמר: "קים לא משחקת עם ילדות יהודיות. אל תתקשרי לכאן יותר."

אנחנו נמצאים בעיצומם של הימים הנוראים. הימים האלה, בין זיכרון לזיכרון, הם בעיקר תזכורת לתוצאותיה של כל הסתה, דחייה או קנאות כנגד "אחר" כלשהו.

ותמיד יש "אחר". נשים, להט"בים, שמאלנים, אנשים בעלי מוגבלויות שונות, צבע עור שונה, לאום אחר, פרקטיקה דתית שונה. כולנו "אחרים" באופן זה או אחר, ובכל זאת כל כך הרבה מקרים של אש זרה יש בתוכנו, עד שנדמה ששכחנו את מה שפרשת השבוע, שמיני, באה ומאירה באור לוהב: היחס שמצפים שיהיה לנו, בני האדם בכלל ובני העם היהודי בפרט, לקנאות-יתר.

בניו של אהרון הקריבו אש זרה, כלומר – אש שלא צוו להקריב. בכך, הם הפגינו קנאות דתית שהפרשה מבהירה לנו שיש להקיא אותה מתוכנו. עד כדי כך, שאם זו אש זרה – הדין עליה להישרף באותה אש עצמה. בהרחבה פשוטה, המסקנה היא שכל קנאות אידיאולוגית – דתית, מדינית, כלכלית, חברתית או אחרת – המיושמת בהתלהבות עיוורת ועקשנית, חסרת גמישות ופשרות, היא סוג של טרור שסופו להביא לאובדן שיקול דעת ולהצתת להבות – ולכן יש להיזהר ממנו שבעתיים.

לתשומת לבם של 120 אנשים שמשרדם המרכזי אמנם נמצא בירושלים, אבל מקום העבודה שלהם הוא הבית של העם היהודי.


הערת השועל: אין, אין על ההומור היהודי: הארגון הקנאי המתיימר לשמור על "טוהר הגזע" שלנו קורא לעצמו "להבה". הם כנראה חשבו שזה יותר מוצלח מהשם "בני אהרון".