פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: איך בונים מקדש


יהודי אחד, כנראה המפורסם ביותר בהיסטוריה האנושית של אלפיים השנים האחרונות, נקלע לסיטואציה בה עמדו לסקול באבנים אשה נואפת. הוא עצר את המעשה, והודיע: "מִי מִכֶּם נָקִי מֵחֵטְא, שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ עָלֶיהָ אֶבֶן".

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשוועדת הבחירות פסלה את מועמדותה של אבתיסאם מרעאנה לכנסת. את העתירה הגיש איתמר בן גביר, צדיק שאין בו חטא ולכן הראשון לרוץ ולהשליך אבן. הוא לא היחיד: הרבה צעקות צעקו נגדה השבוע, על אמירות בלתי ראויות שלה נגד המדינה וערכיה, ונגד מרב מיכאלי על כך שהיא השאירה אותה "במפלגה שלה".


אתחיל מהחלק השני: מפלגת העבודה אינה המפלגה "של מרב מיכאלי", ויש לי תחושה שהיא הראשונה שתסכים אתי על כך. כל כך התרגלנו לכך שמפלגה היא "של אדם", במקום של אידיאולוגיה וערכים, שלא הבחנו בעיוות המסתתר באמירה הזו. במקרה הזה, מדובר במפלגת העבודה. בהיותה מפלגה דמוקרטית, היא בחרה במיכאלי להיות היו"ר שלה ובאבתיסאם להיות מספר שבע ברשימתה. משמעותה של בחירה דמוקרטית, כפי שטוען צדיק אחר שגר בבלפור, היא שגם אם היו"ר (או לשיטתו, השמאל) או כל אחד אחר לא אוהב את זה, תוצאה של בחירה דמוקרטית יש לכבד. זה בדיוק מה שמיכאלי עושה.

ולגבי אבתיסאם עצמה: היא התנצלה קבל עם ועדה, בפריים טיים, והודתה בכך שמעשיה ודבריה היו לגמרי בלתי ראויים ועלובים, שלא היתה חוזרת על כך בשום אופן ושבה וביקשה סליחה מכל עם ישראל.

שומו שמיים: היא ממש לקחה אחריות, הודתה וביקשה סליחה על טעויותיה. לא פלא שלא מזהים את זה אצלנו, זה הרבה, הרבה יותר ממה שחלק הארי של נבחרי הציבור שלנו, ובכלל זה העומד בראשם, עושים – אבל הם כנראה חסרי חטא, מעולם לא עשו טעות או היו צריכים להתנצל על משהו, ולכן הם יכולים לזרוק אבנים. זו אולי הסיבה שכל כך מוזר להם לקבל את הנורמה הערכית הזו, של נטילת אחריות, בקשה וקבלה של סליחה. הם פשוט לא יודעים כיצד זה נראה.

לפני שאנחנו ממהרים לטהר את הארץ מחטאים של אחרים, כדאי שניזכר בשיעור שמלמד שלמה המלך בהפטרת השבוע, העוסקת בבניית המקדש. שלמה לא מתחיל במעשה הבנייה לפני שהוא מוודא שש לו בריתות שלום עם עמי הסביבה. רק אחרי כן, פונים כולם – יהודים ולא יהודים כאחד –להשתתף בבניית בית המקדש. שלמה בחוכמתו מבין, שהוא אינו בונה סתם בית. הוא בונה מקדש, ומקדש הוא סמל. בנייה כזו אינה עניין טכני של מחסה וביטחון לקבוצה מסוימת בלבד, אלא עניין רוחני רחב-היקף ומכליל. זוהי יצירה של מקום שבו ישכנו נדיבות הלב, הסליחה וההכלה, התרוממות הרוח, יופייה של החשיבה והעשייה האנושית – ולשם כך, דרוש בראש ובראשונה שלום. ושלום, אמרו את זה קודם לפניי, עושים עם כולם. שותפים, מתנגדים ואויבים. כך בונים מקדש. בשלום.

אולי זו הרחבה של הפסוק הבא מפרשת השבוע, "תרומה": "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

בחיבור בין הפרשה להפטרה: המקדש שאני באמת רוצה, הוא לשכון בתוככם. בתוך כולכם.

ובחיבור למילים של היום: תבנו את הכנסת שלכם כאילו היתה מקדש.

איפה שלמה המלך וישו כשצריכים אותם.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד