"ראי, אדמה, כי היינו בזבזניים עד מאד." (ראי אדמה, שאול טשרניחובסקי, תל אביב 1939)
תמיד אהבתי את השירים של שאול טשרניחובסקי. יש בהם משהו גאה וישיר, מחבר בין תרבות יהודית שראשה מורם לבין תרבות העולם. בהשוואה למשוררים האחרים בני תקופתו שעליהם למדנו, היתה לי תחושה שהוא אינו מכופף את קומתו, אינו מתנצל בפני פריצים, אינו מתבכיין על גורלו.
"ראי אדמה" הוא אחד השירים שטלטלו אותי כבר בגיל צעיר. הבזבוז הנורא של הנכס היקר ביותר שלנו, האדם עצמו, התבהר במילותיו הישירות והצלולות ככתב האשמה חריף וכן כלפי עצמנו. אנחנו אלה שבעשייתנו הצדקנית והבזבזנית, מתוך יוהרה קצרת ראייה שאינה עוצרת לחשוב לרגע על השלכות ומשמעויות, יצרנו תוצאה שהיא חסרת פשר ותוחלת כאחד.
בימים אלה, אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב אל המשפט הפותח של השיר הזה. אבל בעוד טשרניחובסקי הפנה אצבע מוכיחה כלפי מעשי אדם לאדם, הפעם כתב ההאשמה הוא גדול הרבה יותר. כי הפעם, התחושה שאני שבה אליה היא שמי שמאשים אותנו הוא כדור הארץ בעצמו. נדמה כאילו הפלנטה כולה עושה לנו "נו-נו-נו", מתריסה בנו שהגזמנו, התפרענו, והגיע הזמן ללמוד את הלקח ולחזור לפרופורציות; כמו אומרת לנו - "שרפתם והשחתתם את היערות שלי, הכחדתם מינים בלי רחם, ניצלתם וזיהמתם את המים, האוויר והקרקע שלי, השתמשתם בי ובכל מה שיש לי להציע בלי לחשוב לרגע על מחר, ונמאס לי מכם. ניסיתי לשלוח חלק מכם כדי לשכנע אחרים שאתם חייבים לשנות הרגלים, אבל זה לא הצליח. ניסיתי לשלוח בכם כל מני אזהרות אקולוגיות, ולא הקשבתם. יודעים מה? היוהרה שלכם עברה כל גבול. אני לא צריכה רעידת אדמה אטומית, מבול אימתני או משבי הוריקן זועפים כדי להוכיח לכם שאתם חייבים לחשב מסלול מחדש.
וירוס קטנטן. זה כל מה שאני באמת צריכה.
נראה אתכם עכשיו."
השאלה אינה כיצד נתמודד עם המגפה המתחוללת סביבנו. השאלה האמתית היא, אם כשיעבור הזעם ותשוב הרגיעה, נלמד את הלקח. אם לשפוט לפי ההיסטוריה האנושית, זה בכלל לא בטוח.
* שמו המקורי של הספר "מרד הנפילים" הוא "כשאטלס ניער את כתפיו" - מה קורה כשלאטלס, הנושא את העולם על כתפיו, נמאס מההתנהגות היהירה של בני האדם והוא מנער את כתפיו.
Comments