top of page
פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני חג החירות - על חירות


החודשיים האחרונים החזירו אותי אל אחת החוויות המרתקות שהיו לי, שאני מקפידה לשנן ולהגיד אותה לבניי, בתי, נכדיי וכל תלמידיי, בכל הזדמנות שרק אפשר.

זיכרון החוויה מתחיל בפסטורליה מושלמת. כרי דשא רחבי ידיים וירוקים הקיפו אותי עת צעדתי לכיוון הבית הקטן, שהפך למוזיאון. עצים שופעי צמרות, פרחים יפהפיים וצבעוניים השלימו את התמונה. הרוח היתה נעימה, השמש לא צרבה, אגלי טל הנעימו את הנפש. לא רחוק, עברנו דרך עיירות אמריקאיות קטנות ונעימות שכמו נלקחו מתוך סרטי משפחה ישנים. בניין מוזיאון נורמן רוקוול שבמסצ'וסטס היה צח ומצוחצח, אנשים וילדים צחים ומצוחצחים לא פחות שוטטו בין כתליו והציורים - האהובים עלי, יש לציין - על הקירות תיארו מצבים מוכרים, שחלקם היה ניגוד מוחלט לשלווה הנינוחה ששלטה סביבנו: ציור של ילדה אפרו-אמריקאית צועדת לכיוון בית הספר, שני שוטרים שומרים עליה ועל הקיר לידה מרוסקת עגבניה. הוא קרא לציור "הבעיה שכולנו חיים אתה"; ציור של משפחה חדשה העוברת לשכונה ה"שייכת" לעדה אחרת ממנה. הילדים עומדים ומתבוננים זה בזה, סקרנים. הוא קרא לזה "ילדים חדשים בשכונה"; ציור של אדם יושב בסירה רעועה, לבוש מעיל גשם צהוב ואוחז חכה. האיש נראה רטוב, מדובלל ואומלל, מקטרת הפוכה בפיו. הוא קרא לזה "ספורט".

הפלגתי בין הציורים, ובעיקר אל מול הראי שהוא שם לנו מול העיניים, המעורר חשיבה עמוקה, סרקסטית-לעיתים, עצובה ומהורהרת על ההווה.

ואז ראיתי אותם. ציורי "4 החירויות" של נורמן רוקוול.


עמדתי מולם, מהופנטת. אחד מהם היה מטלטל במיוחד. אסביר:

ב-1941, ערב הצטרפותה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה, נשא פ.ד. רוזוולד את הנאום הנשיאותי המסורתי על "מצב האומה". הוא כבר ידע שארה"ב תהיה חייבת להצטרף לבעלות הברית במלחמתן נגד הנאצים, וביקש באמצעות הנאום להכשיר לכך את הלבבות של רבים, שזכר נוראות מלחמת העולם הראשונה גרם להם לומר ש"המלחמה באירופה אינה המלחמה של אמריקה". הנאום המבריק ידוע בשם "נאום 4 החירויות", בו הגדיר רוזוולד 4 חירויות, זכויות היסוד שכל איש ואשה בעולם - ללא הבדלי דת, גזע, גיל, מגדר או מקום גיאוגרפי - זכאי להם: חופש הביטוי, חופש הפולחן, חירות ממחסור וחירות מפחד.

שנתיים לאחר מכן, בעיצומה של המלחמה, צייר רוקוול ארבע ציורים, שכל אחד מהם ביטא את אחת החירויות.

כל אחד מהציורים הוא הזדמנות להתעמק באופן בו מתבטאת החירות שהוא מייצג, וכולם עשויים היטב. אבל הציור האחד, המיוחד מכולם, שאליו אני חוזרת שוב ושוב והקשור בעיני בחבל טבור בלתי ניתן לניתוק לחג החירות שלנו, הוא הציור המתאר את החירות מפחד.


עיצרו וחישבו על זה רגע: כיצד הייתם מתארים את החירות מפחד? מהם הפחדים הכי גדולים שלנו, אלה שמעוררים בנו אימה עד כדי שיתוק? כשאני שואלת סטודנטים שלי כיצד היו מתארים את החירות מפחד, התשובות די דומות - וכולן בגדר הפנטזיה: הרוב טוענים שיציירו משהו שיסמל את הפסקת השימוש בכלי נשק בעולם, כמו אקדח, או כל כלי נשק אחר, כשהוא שבור; יש כאלה שעונים שהם יציירו ציור בסגנון ילדותי-תמים, ובו שדה ירוק, פרחים, ציפורים וקשת בענן. סטודנט יצירתי במיוחד הגדיל ואמר שיצייר את קברו של מלאך המוות בעצמו.


רוקוול בחר לצייר משהו מאד יום-יומי, חלק מאד אמיתי ומוחשי מהחיים של כל אחד מאיתנו: הוא צייר זוג הורים משכיב את ילדיו לישון. האם מכסה את הילדים, האב מתבונן בהם.

על פניו, סיטואציה שלווה של משפחתיות בטוחה ויסודית.

התבוננות עמוקה יותר בציור גילתה לי שהאב אוחז בידו האחת בעיתון מקופל. הכותרת הראשית מכריזה על ההפצצות הכבדות של הבליץ בלונדון.

באותה שנייה, כל הסיטואציה מקבלת ממד אחר - כי במרחק לא גדול מאותו חדר שינה שליו, אנשים לא בטוחים שילדיהם יתעורר בבוקר. הסיטואציה השלווה הופכת באחת לשברירית, מתפוררת בקלות, מעוררת אימה.

כמעט בהיחבא, רוחש על גבי כותרת שאינה נראית כאילו היא חלק מרכזי בציור, רוקוול קולע בדיוק במרכז הלב כשהוא משרטט בהינף מכחול דק את הפחד הגדול ביותר שלנו: פגיעה קשה, עד כדי אנושה, בעתיד.


תשע מכות נחתו על מצרים ופרעה לא מניד עפעף, עד שמגיעה המכה העשירית והאחרונה, אותה מכה שמיד אחריה מתרחשת יציאת מצריים: מכת בכורות. בשונה משאר המכות, הפוגעות בהווה, מכת בכורות פוגעת פגיעה קשה בעתיד - וזו המכה המשחררת את בני ישראל ממצרים.

הסיפור הגדול הזה שלנו, שאנו מצווים לזכור בכל יום ולהגיד לילדינו, היא ההבנה שהזכות לעתיד, קשורה בזכות לחירות.

מיד אחרי יציאת מצרים, עוד לפני קבלת התורה, יתרו יבוא ויסביר למשה את חשיבות הפרדת הרשויות. אתה לא יכול לעשות הכל לבד, הוא יאמר לו. לא יתכן שאתה גם תשפוט וגם תבצע. תמנה שופטים, תמנה שוטרים. זרוע שופטת, זרוע ביצועית.

ואז, באופן מוצהר, מפורט ויוצא דופן יחסית לתקופה בה נכתב, חלק נכבד ממערכת התחיקה של התורה יעסוק בחובות הכלל ובשמירת זכויות המיעוט.

במושגים של ימינו, סיפור יציאת מצרים יוצר קשר ישיר בין הבטחת עתיד לבין חירות בתפיסה דמוקרטית: בלי האחד, גם השני ייפגע קשות.


אחת התכונות היפות של סיפור היא שאפשר לספר אותו בזוויות והקשרים שונים.

עד עתה, היינו מדברים על החירות החמישית, אולי גם השישית, שנכון להוסיף לרשימת ארבע החירויות.

הערב, זו הזווית שאנחנו נדבר עליה כשנשב לשולחן הסדר: הפחד מהפגיעה הקשה בעתיד.

כל אחת ואחד יכול לספר זווית המתאימה לו.

גם לזה, קוראים חירות.


חג שמח לכולם!



コメント


bottom of page