פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע באמצע אוגנדה...


שבוע ברחבי אוגנדה מגלה מדינה ירוקה, שופעת מים, בעלי חיים ובעיקר אנשים מקסימים, נעימי הליכות, רגועים ומסבירי פנים. למעלה מ-75% מהאוכלוסייה צעירה מגיל 50, הילודה הממוצעת היא בין ששה לשבעה ילדים במשפחה, ובתי ספר נמצאים בשפע. כמו במקומות רבים אחרים בעולם, היה קל לזהות את בתי הספר. מבנים חד קומתיים ארוכים, שדלתותיהם פונות בדרך כלל לרחבת חצר גדולה. במדינות רבות באפריקה הקירות החיצוניים של בתי הספר משמשים כמקור להרחבת הידע. כך מוצאים עליהם ציורים של מערכת השמש, של מפות העולם, של גוף האדם – זכר ונקבה לחוד – ועוד. בית הספר היסודי בכפר הקטן והנידח בו ביקרנו לא היה שונה, בהבדל אחד: הביקור הזה מתרחש בעיצומה של מגפת הקורונה.

למרות שזה היה ביקור ספונטני לחלוטין, מנהלת בית הספר קיבלה את פנינו בחיוך גדול. "ברוכים הבאים! קוראים לי פמלה. מהיכן אתם? בואו תכירו את בית הספר שלנו," אמרה באנגלית רהוטה, וסיפרה שבימים כתיקונם בית הספר מכיל 520 ילדים מכיתה א' ועד ז', אבל מאז פרוץ הקורונה הם עובדים במשמרות של כשלושה חודשים בכל פעם, כאשר בכל משמרת 2-3 שכבות גיל לומדות בעוד השאר נשארים בבית ועוזרים להורים. "מצאנו שזה יותר יעיל, בעיקר עם כל ההנחיות של המגפה. כרגע לומדים פה כיתות ו ו-ז, הם ישמחו להכיר אתכם." הדשא של בית הספר היה מלא שלטים שמעודדים את התלמידים לסיים לפחות שבע שנות לימוד, מצרך לא שכיח למרות חוק חינוך חובה - הרבה נשארים בבית לסייע להורים בגידולי המשק.

פמלה לקחה אותנו קודם כל אל המשרד שלה. גם קירות המבואה היו מקושטות בריסטולים גדולים, על אחד מהם נכתב כך: "החזון: לפתח אזרחים עצמאיים ויראי אלוהים; המשימה – להעניק חינוך בסיסי; המוטו: חינוך מוביל להצלחה."

על בריסטול אחר התנוסס לוח הזמנים של השיעורים לשנת 2020.

הבחנתי שמתחתיו, נשארו שאריות של לוח הזמנים של שנת 2019 ו-2018, לפני פרוץ המגפה. הפרטים היו מאד שונים. פמלה הבחינה בעניין שלי, והסבירה: "בגלל הצורך בקבוצות קטנות, לא יכולנו להיצמד ללוח הזמנים הרגיל," היא נשמעה מתנצלת. "היינו חייבים לבחור את הנושאים החשובים ביותר, ואלה המקצועות שאנחנו מלמדים. כל השאר, ייאלץ לחכות." כששאלתי כיצד בוחרים את הנושאים שחשוב ביותר ללמד, היא הזדקפה בגאווה. "בחרנו את הנושאים שאנחנו מאמינים שהידע והכלים שהם מעניקים חיוניים לעתיד טוב יותר של התלמידים ושל הקהילה כולה," אמרה בחיוך. "זה היה קל. בחרנו מדע, מתמטיקה, מדעי החברה ואנגלית. אלה נושאים שלא יכולים לחכות שהמגפה תסתיים. כל השאר, כמו מוזיקה, היסטוריה, ספרות – הם נושאים חשובים, אבל נשלים אותם אחר כך."

בשתי הכיתות בהן ביקרנו, התלמידים קיבלו אותנו בהתלהבות. הם רצו לדעת מהיכן באנו, כיצד נראים אצלנו בתי הספר ומה מצב הקורונה אצלנו. אחת הכיתות היתה באמצע שיעור מדעים, בו למדו על חיידקים מחוללי מחלות – כיצד הם משפיעים עלינו, מדוע ובעיקר איך להימנע מהן ולטפל בתופעות.

"אני אשת חינוך מדעי, אז אני בוודאי יכולה להבין מדוע התעקשת על מדע ומתמטיקה," פניתי לפמלה. "אבל תסבירי לי בבקשה מדוע החלטתם גם על מדעי החברה ואנגלית?"

היא שוב חייכה. "מדעי החברה מלמדים את הילדים מדוע המדע והמתמטיקה חשובים לחייהם. אנגלית מלמדת אותם להכיר את מה שיש לעולם הגדול להציע, או לפחות לרובו."

לא הייתי יכולה להגדיר זאת טוב ממנה.

לפני שנפרדנו, הבחנתי בשלט נוסף, ובו נערה בחלוק ליד גבר מבוגר. על השלט נכתב: "תמכתי בכך שהבת שלי תשלים את כל חוק לימודיה, והיום היא רופאה."

כל מילה נוספת, מיותרת.