פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

משבר החינוך: השאלות הן על איכות, לא על כמות


"את בטוחה?!" שואל אותי כמעט כל מי שאני מספרת לו.

"בטוחה," אני עונה, למרות שגם בעיני זה עדיין נשמע מופרך. "מאז 2019, משרד החינוך מחזיק בתקציב הגבוה ביותר מבין משרדי הממשלה. רמת הביצועים שלו, לעומת זאת, היא נמוכה להחריד. מפעל כה כושל היה נסגר מזמן."

"לא יכול להיות," מגיעה התגובה הצפויה. "זה משרד הביטחון."

"תבדקו בעצמכם," אני עונה. "תקציב המדינה מפורסם במלואו באינטרנט, שקוף לעיני כל."

"עזבי, זה בטח בגלל שכל הכסף הולך לחרדים," הטיעון הזה בדרך כלל מגיע בשלב כלשהו.

"לא," אני עונה. "פחות מ- 10% מהתקציב הזה מוקדש למגזר החרדי. נניח לרגע שאיכשהו תקציבים שמועברים לחרדים מתחבאים, וזה בעצם פי שניים ממה שאנחנו רואים. יודעים מה? אפילו פי שלושה. אפשר באמת לומר שאנחנו מרוצים מהתוצאות שמניבות לנו ה-70% הנותרים? בנתונים כאלה, להאשים את החרדים זה קצת לברוח למקום נוח ובעצם להתחמק מהבעיה, לא?"

זה השלב בו משתררת שתיקה מהורהרת.

כל מי שקורא את הבלוג הזה יודע שבעיני, כבר מזמן היה צריך לסגור את מערכת החינוך הנוכחית ולהוציא אותה מציפורניהם של פוליטיקאים מתחלפים. במקום זה, אנחנו ממשיכם להתעלל בגופה הזו, לחבוש, להטליא ובעיקר לרמות את עצמנו שאם רק נעשה כך-וכך, היא תשתפר.

התקציב הכי גבוה במדינה. על מה הולך כל הכסף?

המערכת מורכבת, הנתונים מורכבים, אבל בתמונה הגדולה נמצאים הנתונים הבאים:

76% מהתקציב, משמש לשכר. לפי נתוני הלמ"ס, מתברר שדווקא יש הרבה מאד עובדי הוראה בישראל - בשנת תשפ"ב היו כ-198 א' מורים[1]. יש כ-2.4 מיליון תלמידים. תעשו את החישוב. לפי הלמ"ס, מספר המורים בישראל גדול יחסית למספר התלמידים, כזה שמאפשר הקטנה של כיתות. בבית הספר היסודי אפשר שיהיה מורה אחד ל-15. בשנים האחרונות, תקציב החינוך הוגדל, בין השאר, כדי לעשות בדיוק את זה. בפועל, זה לא קרה. זאת ועוד: לפי הנתונים של הלמ"ס וה OECD, בבית הספר היסודי אנחנו משקיעים בתלמיד פי 1.5 יותר מאשר במדינות ה-OECD המפותחות; יש 15% יותר שעות לימוד ביסודי, 7% יותר בחט"ב מאשר במדינות המפותחות; יש ירידה מתמשכת ברמה המקצועית של המורים והמורות; וההישגים שלנו רחוקים מלהיות תואמים להשקעה. ב-2018, למשל, ההשקעה הציבורית בתלמיד בישראל עמדה על כ-9.6 אש"ח, היינו במקום ה-37 בקריאה וה-41 במתמטיקה. באסטוניה, לעומת זאת, ההשקעה הציבורית בתלמיד היתה רק 8.3 אש"ח. זה לא מנע מתלמידיה להיות במקום ה-5 בקריאה וה-8 במתמטיקה.

אז אם יש מספיק מורים, מספיק שעות לימוד, תקציב גבוה – באפריל האחרון שרת החינוך התגאתה בכך שתקציב החינוך הנוכחי הוא "התקציב הגדול ביותר בהיסטוריה" – ובכל זאת תפקוד המערכת כה מזעזע, כנראה שהבעיה אינה בכמויות. או לפחות, לא רק בהם.

הבעיה היא באיכויות. ולא, לא רק באיכויות המורים.


לפני שאמשיך, אני מבקשת קודם כל להתנצל התנצלות עמוקה בפני כל המורים והמנהלים הטובים, המקצועיים והמסורים העובדים במערכת. כמובן שיש כאלה, כולנו מכירים אותם, אבל גם הם לא יוכלו להתווכח עם כך שהמספרים והתוצאות האלה מעידים שברמה המערכתית - לא זו שמסתכלת רק על המנהלת המדהימה והמורה הנפלאה שאני מכירה אלא מסתכלת על המערכת כולה - נמצאים לצידם הרבה יותר מורים ומנהלים לא מקצועיים, לא מוכשרים, שלא צריכים להיות בה. גם אותם אנחנו מכירים. אנחנו מרבים לדבר על "דמות הבוגר של מערכת החינוך", אבל מתעלמים מהחשיבות של דמות המורה במערכת. מהם הכישורים המקצועיים שחייבים להיות לה, שבלעדיהם לא נסכים שהיא תהיה מורה. כשלא דורשים איכות מקצועית, לא מוודאים שאיכות מקצועית היא אכן מה שאנחנו מקבלים וגם לא מוכנים לשלם את הנדרש עבור האיכות הזו, לא מקבלים אותה. זה עד כדי כך פשוט. ככה מקבלים מורה שאולי הוכשרה למדעים אבל מלמדת תנ"ך, מורה מצוינת לערבית בתיכון שדורשים ממנה ללמד מדעים ביסודי, עקרת בית מדרום אפריקה שמלמדת אנגלית רק בגלל שהיא דוברת השפה ונערה שסיימה שירות צבאי שמבקשים ממנה ללמד היסטוריה ולשון עד שהיא תחליט מה היא רוצה לעשות עם חייה. ככה לא נראית מערכת חינוכית. ככה נראית קטסטרופה חינוכית.

לצד המחסור בכוח אדם מיומן ומקצועי, יש מחסור חריף באיכות המשאבים הפיזיים, המוביל לתנאי עבודה מחפירים. תארו לעצמכם שהיינו פועלים כמו במערכות חינוך רבות אחרות, והופכים את הסדר: לא המורה הוא הנודד בין כיתות, אלא התלמידים הם הנודדים בין הסביבות של המורה. נניח שהמורה להיסטוריה יושבת באותו מרחב כיתתי, מעצבת אותו לפי נושאי הלימוד ונטיות ההוראה שלה, מעשירה אותו באביזרים ואמצעים שונים – וכשהתלמידים באים אליה, ברור להם באיזו תקופה בהיסטוריה הם עוסקים. או המורה לגיאוגרפיה, שכשנכנסים אליה לכיתה מרגישים כאילו יצאנו לטיול; וכן הלאה. אתם רוצים להכשיר מיליון עובדי הייטק? הודעתם על תכנית חדשה ללימודי אקלים? זה אפילו לא נחמד כסיסמאות, כי זה חסר כל משמעות - מי בדיוק יעשה את זה, מורה שגם אם נניח שקרה הנס והיא מבינה משהו במקצוע המסוים עליו הכרזתם בחגיגיות, אין לה אפילו מרחב עבודה אישי קטן, קיוביקל, כזה שיש לכל עובד במקום עבודה המכבד את עובדיו, בו היא תוכל לפגוש את תלמידיה גם מחוץ לשעה הפורמלית של השיעור, להתכונן כראוי, לשוחח עם עמיתים, להבין מה נדרש? מה אני מבלבלת את המוח עם קיוביקל. אין לה אפילו שולחן. על ציוד, מעבדות ומרחבים מתקדמים שיאפשרו לה ללמד את תלמידיה באופן התנסותי ורלוונטי אין בכלל מה לדבר. ככה לא נראית של סביבה איכות מקצועית. ככה נראית סביבה של שמרטפות.

פתרון הבעיה חייב להיות אמיץ, מערכתי, ולכלול הגדרה מדויקת ורצינית של מטרות ויעדים, רמה מקצועית, תנאי סביבת עבודה, וכן – שכר ראוי למקצוענות הזו, שעות עבודה וחופשות, והגדרת המשאבים והזמן הנדרשים לשם כך.


אז מה צריך? בקליפת אגוז –

קודם כל להחליט שהחינוך אכן חשוב ודורש מקצוענות, ולא שמרטפות. זו צריכה להיות החלטה רשמית, כי אנחנו ממש לא שם. כרגע, דואגים לזה שיהיה לילדים לאן ללכת כשההורים עובדים, ודואגים לשמר את המערכת הנכשלת הקיימת, רק עם עוד יותר כסף.

מועצה ציבורית לחינוך, שבראשה עומד מי שהתמנה לתפקידו לקדנציה של חמש שנים, ושלא יוכל לשמש בתפקיד הזה יותר מ-2 קדנציות רצופות. צריך להוציא את החינוך מהידיים של הפוליטיקה הארצית, המתחלפת בתדירות של החלפת גרביים. את ראש המועצה הזו תמנה ועדה ציבורית, המורכבת מאנשי חינוך בעלי ניסיון, יצירתיים ופורצי דרך, עם הצלחה מוכחת במודלים חדשניים ועדכניים בתחומם ונטולי אג'נדה פוליטית או עסקית. יש לא מעט כאלה, גם במערכת עצמה וגם בעמותות ובארגונים הרבים שנותנים מענה מצוין במקומות שבהם המערכת נעדרת או נכשלה. המועצה הזו צריכה להיות בעלת סמכות ואחריות כאחד - על בסיס החינוך ההכרחי הנדרש לכל הילדים, בכל המגזרים. להחליט שגם בחינוך, כמו בחוקים ובביטחון, יש חינוך אחד לכולם, הכולל בתוכו אפשרויות לגמישות יצירתית, תרבותית וייחודית ראויה.

מורים שהם בעלי מקצוע מעולים בתחומם. לא פחות. הן בתחום הדעת שהם מלמדים, והן בפדגוגיה, ויתרה מזאת – גם בטכנו-פדגוגיה. במורים כאלה, נוכל ונצטרך לתת אמון כמו שאנחנו נותנים בכל בעל מקצועי ראוי לשמו.

זמן ומשאבים סבירים לתהליך. כאלה שיאפשרו למי שנמצא במערכת הישנה ויכול להתאים לחדשה, להשלים את הנדרש; ושיאפשרו לנו להיפרד באופן ראוי מכל מי שלא מתאים למערכת החדשה. זה כולל פרידה ממשרד החינוך על מכלול פקידיו ומפקחיו. זה גם כולל את ההבנה שהילדים של היום ומחר כנראה עדיין לא ייהנו מהשינוי, אבל אם לא נתחיל – גם הילדים של מוחרתיים לא ייהנו ממנו.

סביבות עבודה מתקדמות וראויות שבהן המורים המעולים והמקצועיים שלנו יוכלו לפעול. זה ממש לא בשמים - אפשר ונכון לבדוק את היכולת להתאים את הסביבות הקיימות, לפני שרצים לבנות חדשות.

וכמובן, שכר הולם. המורות והמורים לא עושים לנו טובה. הם עובדים. על עבודה מעולה, צריך לשלם. מי שחושב שחינוך מצוין הוא דבר יקר, צודק. חינוך גרוע עולה הרבה יותר.


"את הוזה," אומרים לי. "זה לא יקרה. זה שינוי גדול מדי." כאילו שזו גזירת שמים, ולא משהו שבני אדם צריכים לעשות. זה אכן שינוי עצום, של 180 מעלות. אבל אם לא נעשה אותו מיידית, נגדל יותר ויותר ילדים שחושבים ששינוי מסדר גודל כזה, הוא שינוי של 360 מעלות. או גדול כמו שליש. מה שליש? רבע!

נכון לעכשיו, כולם נאחזים בעקשנות בשימור מבנה מיושן, לא רלוונטי, שכבר לא עובד מרוב טלאים ורפורמות שלא הצליחו. כולם יודעים מה צריך לעשות. הגיע הזמן לדרוש מעצמנו את האומץ לקום ולעשות את זה.


[1]https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/pages/2022/%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%AA%D7%A9%D7%A4%D7%91-(202122).aspx