באחד ממאות הפזמונים היפהפיים שהעניק לנו, כתב יורם טהרלב זכרו לברכה - "אנו כמו החולמים אחר השמש". הוא צדק: אנחנו האורגניזם שמתמחה בלחלום - ולעשות. וכשהחלום עוסק במרכיב שמסייע לבנייתה של חברה צודקת, שוויונית וטובה יותר, אנחנו קוראים לזה "תיקון עולם". תיקון עולם נוצר כתוצאה מניווט נכון בין שלושה גורמים: חזון, הדורש את המיטב שבחלומותינו; הגשמתו הנבונה, הדורש את המיטב שבחשיבה ובעשייה שלנו, מתוך תשוקה מתלהבת ובלי חשש לטעות בדרך; ורוח ערכית, של שוויון, כבוד וחירות האדם באשר הוא. זה המצפן שיוודא, שאנחנו ממשיכים להיות חולמים - ועושים.
כפועל יוצא מהרעיון הזה, יש שאלה שאני נוהגת לשאול, ולפי התשובה שאני מקבלת אני יכולה ללמוד לא מעט על האדם הניצב מולי: "מה החלום שלך?" זו שאלה ששאלתי מדי פעם גם את עובדי דוידסון השונים.
לאורך השנים, היו כל מיני תשובות. חלק מהחלומות שדיברנו עליהם הצלחנו להגשים, חלק לא. דבר אחד ידענו: כדי להגשים חלום, צריך שהחולם עצמו יהיה מחויב ומוכן להשקיע את הנדרש בעשייה, בדרך כלל ללא תמורה התחלתית ואפילו ללא הבטחה שזה יצליח; וצריך שיהיה סביבו כפר תומך, ולפעמים אפילו עיר שלמה. לפחות אחת.
שום חלום, גם המפורט ביותר, לעולם לא מתגשם בדיוק כפי שהוא נחלם. אבל אפילו אני לא העליתי בדעתי את עוצמת הגשמתו של החלום שהונח יום אחד לפתחי, כשתשובתו של אלי עמדי לשאלת החלום היתה: "להקים מכינה קדם צבאית מדעית." הוא לא היה צריך לומר יותר מחמש המילים האלה. הדמיון שלי התחיל להשתולל, במובן הטוב של המילה. כשכמה ימים לאחר מכן, פרופ' דניאל זייפמן שאל אותי אם יש לי רעיון לשיתוף פעולה אפשרי עם העיר אופקים, כזה שיהיה משמעותי ומשפיע, עניתי מיד - "כן, יש לי!". לקח לי פחות מחמש דקות להסביר לו במה מדובר. הוא שאל אותי רק שאלה אחת: מה אתם צריכים כדי שזה יקרה. לאחר שעניתי לו, ראיתי איך הדמיון שלו מתחיל לרקוד עם שלי. קיבלתי את ברכת הדרך, קראתי לאלי ואמרתי לו – בוא נגשים את החלום.
הסבר ממש-קצרצר על מכינות קדם צבאיות: מכינה קדם-צבאית היא מסגרת חינוכית-התנדבותית, הנמשכת 10 חודשים והמיועדת לבוגרי תיכון הבוחרים ומקבלים אישור לדחות את גיוסם לצה"ל. החניכים במכינה לומדים לחיות יחד כקבוצה, עוסקים בלמידה, בהכנה לשירות בצה"ל, בהכרת גווני החברה הישראלית ובהתנדבות בקהילה שבה המכינה ממוקמת. מי שרוצה פרטים נוספים, יוכל למצוא אותם באתר מועצת המכינות, שם נכתב כי "מכינות קדם צבאיות הוקמו במטרה להצמיח אזרחים אשר רואים בעצמם כחלק משמעותי מהחברה ובעלי יכולת השפעה על עיצובה, מתוך נכונות לשאת במשימות ובאתגרים הלאומיים בתחומי הביטחון, החברה, החינוך ועוד." תיקון עולם, כבר אמרתי?
זה לא פשוט להקים מכינה. במיוחד לא ב-2018, השנה שבה אירע אסון צפית; ועוד מכינה מסוג חדש לגמרי, שבין למעלה מ-50 (!) המכינות הקיימות אין אפילו אחת כמוה. "מה הקשר בכלל בין מכינות קדם צבאיות לבין מדע?" שאלו אותנו בתימהון במשרד הביטחון. היינו צריכים לשכנע אותם שזה רעיון נכון, שיש ביקוש בקרב בוגרי תיכון ושגם יש לו היתכנות ביצועית. כדי לעמוד בדרישות, יצרנו שותפות אמיצה עם הגורמים השונים בעיר אופקים ועם לא מעט גורמים נוספים, שהאמינו בנו וביכולת שלנו להגשים את שהבטחנו; הקמנו עמותה ייעודית; גייסנו צוות; הכשרנו מקום פיזי; ובנינו תוכנית מפורטת ופרקטית שתסביר מה אנחנו בכלל רוצים לעשות עם החניכים. שנה וחצי לאחר שיצאנו לדרך, אחרי הרבה יזע, תסכול, אי ודאות, קצת דמעות והרבה תעוזה והתלהבות, קמה מכינת "אופקים למדע". המכינה הקדם צבאית המדעית הראשונה בישראל, הפועלת בהצלחה כבירה זה חמש שנים. בתשפ"ה תיפתח מכינה מדעית גם בעיר נתיבות, שהפכה גם היא לשותפה נלהבת ומשמחת מאד לדרך. המשמעות היא שבשנת הלימודים הבאה יפעלו שתי מכינות קדם צבאיות מדעיות בנגב המערבי.
השבוע, פגשתי את ההורים של חניכי המחזור החדש: 64 חניכים וחניכות, המגיעים מכל הארץ וממגוון חלקיה של החברה הישראלית, דחו את השירות הצבאי שלהם כדי לחיות יחד במשך שנה שלמה באופקים או בנתיבות, ללמוד ולהתנדב בהנגשת המדע לקהילה, בבתי הספר השונים, במרכזים הקהילתיים ועוד. תחשבו רגע על המכלול הזה. כל מי שגידל אי פעם מתבגר/ת יודע שזה אתגר. נסו קבוצה שלמה שלהם, באותו בית, במשך שנה. תוסיפו לזה אתגרים בלתי צפויים כמו קורונה, שלא לדבר על סיטואציות מורכבות שעמדנו בפניהם ב-7.10 ומאז מלחמת "חרבות ברזל". מדובר באתגר מורכב ומרתק כאחד. אני נוהגת לפגוש את החניכים לאורך שנת המכינה, הן בשיעורים שאני מובילה, בהם אנחנו עוסקים בסוגיות של "מדע בחברה"; והן בפעילויות שונות שלהם, באופקים ובמקומות אחרים. יש מי שבדוידסון טוענים שבכל פעם שאני חוזרת מאחת הפעילויות עם החניכים, רואים עלי. איך לא? בכל שנה מחדש, חניכי המכינה עצמם הם אחד ממקורות הגאווה ובעיקר התקווה והאופטימיות שלי לעתיד. בחמש שנות פעילותה, הפכה המכינה לגורם משמעותי בעיר אופקים וסביבתה. למעלה מ-1000 ילדים ובני נוער נחשפים בכל שבוע למדע, משפחות משתתפות בפעילויות מדעיות במסגרת ימי שיא קהילתיים, ומספר הכיתות הלומדות מדע, גדל. בוגרי המכינה לא חדלים להיות חלק מאופקים ומאיתנו, במפגשים שונים ויותר מכך – כשחלקם שבים אלינו כמדריכים במכינה או בפעילויות דוידסון השונות. המכינה לא חדלה להוכיח שזו אחת הדרכים היפות והמרגשות להגשמתה של ציונות עכשווית, ללא מירכאות: שינוס מותניים, הפשלת שרוולים, שאיפה מתמדת להשכלה, מצוינות, חשיבה ביקורתית ותרומה לקהילה ולמדינה כערכים מובילים. זו הפרקטיקה הכי מעשית של המשפט "אם לא אנחנו, מי?"
לאורך הדרך היו ויש לנו שותפים נפלאים, שלכל אחת ואחד מהם מגיעות שלמי תודה - מקווה שלא שכחתי אף אחד:
העיר אופקים (איציק, יהלומה, רותי, אבי, רחל – איפה משכפלים אתכם??), ומזה כשנה גם העיר נתיבות (יחיאל, ורד, ציפי – כנ"ל);
חברי מועצת המכינות, אנשי משרד הביטחון ומשרד ההתיישבות;
חברי הוועד המנהל והאסיפה הכללית של המכינה ושל מכון דוידסון – אלה שהיו ואלה שעודם;
צוותי מכון דוידסון וחוקרי מכון וויצמן שפועלים עם המכינה;
צוות המכינה על כל שלוחותיו (חגית - גם לאמיר ולמצלמה שלו :-) ) בהובלתו ומנהיגותו של אלי עמדי (גם בצוות הזה נדרשים לנו כמה שיכפולים...);
תורמים שונים, מתנדבים, הורי החניכים, אגודות הידידים של וויצמן והוועד המנהל של מכון דוידסון;
ובשנה האחרונה, תודה מיוחדת ליוסי דהן, שבזכות תרומתו הנדיבה והמרגשת - מאד! - הובטחה פעילות המכינות לשנים הקרובות.
במשרד שלי בדוידסון, תלויה תמונה שקיבלתי מאחת העובדות. בצד אחד נמצא הרצל ותחתיו המשפט האלמותי שלו, "אם תרצו אין זו אגדה". מהצד השני מתבונן בו חיים ויצמן ועונה: "רצינו, וזו לא אגדה."
תודה לכולכם שרציתם.
Comentarios