"את באמת חושבת שנצטרך את זה?!" ערב נסיעת עבודה משותפת לארה"ב בפברואר 2020, מנהלת קשרי תורמים דאז של דוידסון, שירי, דוחפת לי למזוודה שתי מסכות.
"שיהיה", היא עונה. "אומרים שמסתובב איזה ווירוס בעייתי..."
פחות מחודש אחרי כן, הווירוס הבעייתי הפך למגפה עולמית – וכולנו מצאנו את עצמנו נכנסים לסגרים ופועלים תחת הנחיות ומגבלות שונות. הזום עבד שעות נוספות, הדאגה לחולים – משפחה, חברים או עובדים – ליוותה כל פגישה. הנחיות משרד הבריאות הפכו למשהו יומיומי שעקבנו ופעלנו על פיהם. צוותים עבדו סביב השעון, גם כדי לספק לעובדים עצמם את הציוד הנדרש להם על מנת להמשיך לעבוד מהבית, וגם כדי לספק כל מה שאפשר לקהלים השונים שלנו. בגדול, ידענו מה לעשות וכיצד מהסיבה הפשוטה שמכון דוידסון החל לעבוד בדיגיטל כמה שנים לפני כן, והניסיון שהצטבר מכך עמד לרשותנו בהקשרים השונים שנדרשו. כך, למשל, תוך פחות משבועיים, עלינו עם יוזמת "תקועים בבית" - אתר שריכז משחקי מדע, חידונים, סרטונים, שידורים מהאולפן, מאמרים והיערכות להמשך למידה בדיגיטל. תוכניות ששילבו בין למידה פיזית לדיגיטלית עברו באופן מלא לדיגיטל, תוכניות שהיו רק פיזיות למדו מהיכולות הדיגיטליות והתאימו את עצמן. אפילו המחנה הבינלאומי שלנו עבר התאמה והתקיים בדיגיטל, ניסיון שסייע לנו מאד גם השנה לאור קשיי ההגעה של משתתפים מהעולם לאזור מלחמה. המשכנו לפתח ולהציע פעילויות מכל הסוגים הנ"ל, ולא היססנו להפיק לקחים ולהתפתח מקצועית מכל זה גם בעצמנו.
התגובות לכל הפעילות הזו היו מאד חיוביות, החל ממיילים מהסוג של "תודה מבאר אורה, רציתי לספר שאתמול בילינו איתכם אחר צוהריים שלם בזכות הפעילויות של תקועים בבית", ועד תורמים אירופיים שהתלהבו ונרתמו לתמוך בתרגום הפעילויות השונות לספרדית ולגרמנית כדי שילדים במדינות נוספות, גם הם בסגר, יוכלו לבלות את זמנם בעיסוק במדע.
אבל מצב הרוח הכללי היה ירוד, וזה לא פסח גם עלינו. אנחנו אנשי חינוך, כאלה שרגילים להמולת משתתפים, שמספרים אחד לשני על המתרחש בתוכניות, שולחים תמונות הדדיות של פעילות, תגובות, עשייה. בימים רגילים, דוידסון הוא כוורת רוחשת. אמנם המשכנו לעבוד ללא לאות, אבל כמו כולם – רובנו מצאנו את עצמנו עובדים מהבית, מול אנשים על המסך. מסדרונות ומרחבי דוידסון היו כמעט שוממים ושקטים. הריחוק הכביד, השקט של היומיום היה מדכא. מה כבר אפשר לשתף עכשיו, כשמה שיש לנו זה בעיקר תמונת של מסכים עם חלונות זום? לקחו לנו איזשהו חמצן. נזכרתי במשהו שסבתא שלי נהגה להגיד: "חדשות רעות, מגיעות תמיד. את החדשות הטובות פחות מקפידים לספר. אז ספרי." לצד החולי, הדאגה וחוסר הודאות שהיו נחלת כולם, היה חשוב למצוא הזדמנות ליצור איזושהי פלטפורמה ארגונית מעודדת, שבה נקפיד לספר זה לזה גם את החדשות הטובות.
ביקשתי מכל מנהל/ת לשלוח לי פסקה קצרצרה עם מידע משמח מתוך הפעילויות שאנחנו כן מצליחים לעשות, ואם יש תמונות מלוות כלשהן – עוד יותר טוב. את המידע ששלחו ריכזתי במייל, שהכותרת שלו היתה "ממתק דוידסוני". הסברתי שחשוב שנמשיך לעדכן אלה את אלה בדברים הטובים שמתרחשים בארגון, "נרות קטנים ומתוקים בערפל", וביקשתי שכל מי שיש לו עדכון כזה ישלח אלי. הבטחתי שאני אדאג להמשיך לרכז ולשלוח לכולם.
ה"ממתק" הראשון נשלח ב-18 למרץ 2020, והתגובות הגיעו מייד. עובדי דוידסון שמחו על המידע, התמיכה והשיתוף; וביקשו לספר במייל הבא על ה"ממתקים" הייחודיים שלהם. במשך למעלה משנה, שלחתי את ה"ממתקים" האלה לכלל עובדי דוידסון, לפחות פעם בשבוע. גם חברי הוועד המנהל של דוידסון ושותפים נוספים ביקשו וקיבלו דוגמאות מהממתקים שלנו.
בהמשך, פתחנו גם קבוצת ווטסאפ ארגוני (עליו הכרזנו, איך לא, במסגרת אחד הממתקים...). מצחיק לחשוב איך היום זה משהו שנראה לנו מובן מאליו, אבל לפני למעלה מארבע שנים זה היה רעיון יחסית חדש, שעורר שאלות ותהיות. אחרי דיון קצר, נפתחה הקבוצה, שהפכה להיות פעילה, יעילה ומועילה.
ככל שהסתיימו הסגרים והתחלנו לחזור לשגרה ולהיפגש, חדלתי לשלוח את הממתקים. חשבתי שהם מילאו את מטרתם.
אז חשבתי. כמה שבועות אחרי שנשלח הממתק האחרון, פנו אלי כמה עובדים וביקשו שאמשיך. "הממתקים האלה תמיד משמחים אותנו. לא חייבים כל שבוע, אבל למה רק במהלך הקורונה?"
אכן, למה?
התחלתי מחדש.
הממתק האחרון נשלח לפני חודש וחצי, והבא בתור כבר מוכן למשלוח ממש בקרוב. נכון שזו פלטפורמת עדכון נחמדה, אבל יותר מכל דבר אחר - הממתק מילא תפקיד בתחושת החוסן הארגוני בתקופת משבר עולמי.
ולאלה שמדי פעם מספרים לי שהם אימצו את הרעיון גם בהקשרים אחרים, אני עונה בציטוט של סבתא שלי: "חדשות טובות צריך להקפיד לספר."
コメント