אומרים שערב חג. עוד מעט יבואו הילדים, הנכדים, בני משפחה. קישוטי הסוכה שיצרו הקטנים כבר לפני שבוע עדיין מתנופפים בצבעוניותם, משרים תחושה שיכלה להיות כמעט עליזה. השולחן ערוך, האוכל כבר כמעט מוכן. מנות שמתאימות לצמחוניים, אחרות ימשכו את הקרניבורים, וגם כמה שמותאמות לחיך הילדים ושגם המבוגרים אוהבים לגנוב מהן לעיתים, בהחבא, שלא יתפסו אותם בקלקלת זיכרון הילדות שמעדיף לעיתים משהו פשוט לצד תפארת הטעמים האחרים שמוגשים. משהו לכל אחת ואחד. גם לך. ליתר בטחון, אם פתאום תופיע בדלת. אפילו שאני יודעת שזה כנראה לא יקרה היום.
אומרים שערב חג. עוד מעט יבואו הילדים, הנכדים, בני משפחה. הבדיחות הרגילות המוכרות יתעופפו סביבנו. כולל הבדיחה החוזרת-על-עצמה לעייפה, זו שתמיד מצליחה להרגיז אותי אחרי כל העבודה והבישולים וההכנות, זו שבה אתה מצטרף לגיסך ואתם אומרים לי בפה מלא אוכל - "אין מה לאכול, מזל שאכלנו משהו בבית" ואז אני עושה את עצמי נעלבת, שואלת - "מה, לא טעים לכם?!" ואתם מסתכלים עלי משועשעים וחצי מתנצלים, ואתה אומר לי "לא, אמא, סתם. דווקא יצא לך טעים. באמת."
אומרים שערב חג. אני יודעת שכמעט בכל בית, מישהו חסר. אני חשה כיצד בכל פינה, הכאב הולך ומתגבר. אני מבינה שתהומות החסר הולכים וגדלים, ושעבור רבים מדי ולעיתים קרובות מדי באופן בלתי הפיך. אני אסירת תודה על כך שנכון לרגע זה, בניגוד לרבים אחרים, החסר שלי הוא חסר שיש בו תקווה גדולה להתגשמות של תפילה - שאתה וכל חבריך תחזרו מהר ובעיקר בשלום.
הכל אני יודעת. זה לא הופך את זה לקל יותר.
אומרים שערב חג. עוד מעט יבואו. ואני, אני כמהה ומקווה לערב בו תבוא, תמלא פיך בחלה מתוקה, תביט בי עם גיסך, ושניכם תאמרו לי, משועשעים - "מזל שאכלנו משהו בבית". מבטיחה לשוב ולעשות את עצמי נעלבת, ואפילו לא לחכות שתגיד ששוב יצא טעים. רק תבוא.
Comentarios