הבלוג של ליאת בן דוד

אודות

מה אפשר לומר על מישהי שהיא גם חנונית וגם בלתי קונבנציונאלית (זו אמנם לא הגדרה שלי, אבל אני מודה שהיא מצאה חן בעיני)?

שאני אוהבת את האנושות, אבל פחות את בני האדם;

שאני יכולה להתרגש עד דמעות ממוסיקה, קולנוע, אמנות וספרות - כמו גם מהמצאה טכנולוגית משוכללת, פתרון מדעי אלגנטי ו...ארוחה מעולה.

שאני לא נותנת אמון במי שנוטה להיות עובר ושב, אבל מי שלא מוותר עלי דרך כל המהמורות - יגיע אתי לאיתקה;

שכל ההטיות של השורש פ.נ.ק טובות בעיני: מפונקת, מפנקת...

שאני אוהבת שופינג רציני שממנו אני יוצאת עם שקיות כבדות ועמוסות בספרים, דברים לבית ומתנות מפנקות לאהוביי, ובשום אופן לא שופינג של בגדים, תכשיטים או נעליים;

שהייתי יכולה לחיות באושר רב גם בין הסולות-כחולות-הרגליים בגלאפגוס וגם במרכז מנהטן;

ושאחד הכלים המרכזיים שאתם אני יוצאת אל החיים, הוא הכתיבה. בבלוג הזה תמצאו עדויות לכך: שירים, סיפורים קצרים, מאמרים, מחשבות על מילים של אחרים וכמובן - "רגע לפני שבת", טור שבועי קבוע שמתפרסם במייל מאז 2001, ומאז לידתו של בלוג זה - מתפרסם כאן.

אפשר כמובן להמשיך... במקום זה, אשאיר את ההמשך לבעלי הדימיון. לאלה שממש זקוקים לפרטים יותר קונבנציונאליים או, כפי שכתב אקזיפרי, "למבוגרים הרציניים שבינינו", אספר שאני ד"ר לביולוגיה מולקולרית, פרסמתי למעלה מעשרים וחמישה ספרים (ספרי לימוד, ספרי ילדים, רומן אחד ושני ספרי עיון) , שאני עוסקת כבר למעלה מעשרים ושבע שנים בפיתוח וניהול של מערכות חינוכיות בכלל וחינוך מדעי בפרט, וכיום אני מנכ"לית מכון דוידסון- הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

עד כאן - מה שנחמד שיש, כי מה שהכי חשוב זה שיש לי שלושה ילדים מדהימים, + בני ובת זוג שלהם שמעשירים את חיי ושאני מאד-מאד אוהבת, חמישה נכדים מדהימים - והגבר שכל אשה חולמת עליו, ושעד היום מופלא בעיני שהוא אוהב דווקא אותי.

גראציס אה לה וידה.