4 פבר 2022

רגע לפני שבת: משכנות לא שאננים

אנחנו לא זקוקים לשבירת השתיקה של ילדי של משפחת עוז כדי לדעת שהורות היא דבר מורכב, שיש בו צדדים יפים, מרגשים, קשים ומכוערים כאחד. אנחנו זקוקים להם כדי להיזכר במשהו אחר לגמרי: כל רב גדול – ועמוס עוז היה רב חילוני למהדרין, כזה שיש לו קהילת מעריצים ומצטטים שקידשו כל מילה שכתב והלכו אחרי מוצא פיו כמו היו דברי אלוהים חיים – סופו להתגלות כאדם. לא משנה כמה כתרים נקשור לו, איזה ארמון נבנה לו ובכמה פאר והערצה נשכן אותו, בשורה התחתונה – הוא אדם. כשרוני מאד בדברים מסוימים, הרבה פחות בדברים אחרים, ובסיכום הכללי לא טוב יותר או פחות מבני אדם רבים. בסוף, גם במשכן היפה ביותר שבנינו, שוכן אדם. לא אלוהים, לא חצי-אלוהים, אפילו לא רבע. אדם. יפה ומכוער כאחד, בין אם הוא דתי אדוק, חילוני מושבע או משהו ביניהם. היכולת להשלים עם כך היא אחד מתהליכי ההתבגרות הקשים שאנו עוברים, בין אם מדובר בהורים, במנהיגים או בגיבורי התרבות שלנו. להם וגם לנו, קצת צניעות לא תזיק.

פרשת "תרומה" מלמדת אותנו משהו על המשמעות של בניית משכן ועל טיב השוכנים בו כאחד.

ראשית, הפרשה פותחת בכך שטיבו של משכן תלוי בראש ובראשונה ברצונם המלא של בעלי העניין להיות שותפים לבנייתו. מכל איש אשר ידבנו ליבו תורם לבניית המשכן – כלומר, בין אם מדובר באוהל ובין אם בארמון, הבונים הם הקובעים את משמעותו עבורם. יתרה מזאת - הכתוב לא מציב מינימום לתרומה, להיפך – כל תרומה מתקבלת בברכה, ובלבד שתינתן מנדיבות הלב, ללמדנו שאיכותה של תרומתנו למשכן שאנו שותפים לו לא נקבעת על פי גובה הצ'ק, אלא על פי כוונת הנשמה.

משהו על האופי השברירי של משכן ניתן ללמוד מכך שבני ישראל לא ממתינים עד שהם יושבים ביציבות בארץ, אלא בונים אותו במהלך נדודיהם במדבר. דור עבדים שהורגל לבנות בחומר ולבנים בעבודה קשה נדרש ליצור משכן שכולו מעשה של רגישות עדינה ומדויקת, מלאכת מחשבת של אמנות, רקמה, גילוף וצורפות. ללמדנו, שהמשכן אינו מתבטא במבנים מונומנטאליים, ארמונות מלכים או הערצתם, אלא בחידוד עדין ומתמשך של עבודת רוח. בנייה של משכן אינה עניין טכני, כספי או פיזי, אלא רוחני וערכי.

במילים אחרות: בניית המשכן אינה המטרה, אלא האמצעי.

אמצעי למה?

לכל אחד, כאשר ידבנו ליבו.

הערת השועל: נדמה לי שאחד הטובים שביניכם כתב על זה פעם סיפור, משהו מלך, בגדים חדשים וילד שגם הוא, לא הסכים לשתוק.