רגע לפני שבת: מה שאובד, ומה שמנחם

איכשהו, השבוע החולף כלל כמה אובדנים ואי ודאות גוברת, שהתחברו לסיפור ותיק, לפרשת קורח ולמילים שכתבתי בעבר באופן שגרם לי לנבור ולהעלות אותם שוב כאן.

נתחיל בסיפור: מעשה ביהודי עשיר ובעל נכסים רבים. לקראת סוף ימיו קרא לילדיו ואמר להם: "אני כותב שתי צוואות. את האחת תפתחו ביום מותי, את השנייה תפתחו חודש לאחר מותי."

ביום פטירתו, פתחו ילדיו את הצוואה הראשונה. היה בה משפט אחד בלבד: "קברו אותי כשגרביי לרגליי". לנוכח הצוואה, ניצבה בפני הילדים בעיה: אנשי חברה קדישא והרבנים סרבו לקבור את האב בגרביו, בטענה כי לפי כללי ההלכה, הדבר אסור באיסור מוחלט, שנאמר: מהעפר באת ואל העפר תשוב. כל תחנוניהם והסבריהם שזו בקשתו האחרונה של אביהם לא עזרו. לבסוף, קברו את האב ללא גרביו.

כיוון שידעו שאביהם היה איש חכם שהכיר את המצוות וההלכה, ניסו הילדים להבין מה הייתה כוונת אביהם בבקשתו הבלתי סבירה. לאחר שתמו 30 ימי האבל פתחו את הצוואה השנייה ובה היה כתוב שהכסף והרכוש מחולקים שווה בשווה בין הילדים. באותה צוואה, הורה להם אביהם כך: "ראיתם כיצד האדם הולך לקברו ערום ועריה. במותו, הוא לא לוקח אתו מאומה, והכל נשאר על פני האדמה, אפילו גרביו. לכן זכרו לנהוג כבוד זה בזה, חלקו ממה שיש לכם לעני, ליתום ולאלמנה. כך, מה שיישאר אחריכם לא יהיה גרביכם בלבד".

בפרשת קורח מסופר כך:

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ; וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר, טז', לב'-לג')

קורח ועדתו לא נבלעו סתם כך באדמה. הם נעלמו כלא היו, ולא נשאר מהם שום זכר – "ויאבדו מתוך הקהל" - ללא אדם בקהל שיעיד על דרכם או יספרו מה היו חייהם. רק סיפור סופם נשאר.

מכל הלקחים של סיפור קורח, זה בעיני אחד המשמעותיים שבהם: מה נשאר אחרינו, ומה לא. נהוג לנחם אבלים במילים "המקום ינחם", כשבדרך כלל הכוונה במילה "המקום" היא לאלוהים. פרשת קורח מזכירה את המקום הפיזי, המוחשי והממשי מאד, שכל אחד מאתנו מטביע בעולם. זה מקום שמוטבע במי שחייו כרוכים בחיינו, ובידינו לבנות את טיבו. כשהוא מנחם, הוא המקום שבו צלילי הזיכרון יוצרים שירה רכה. אלה הפעימות של הרגעים המשמעותיים, שמפרפרים בבטן או קופצים לקצות הפה או זולגים מהעיניים. זו חתיכה ברורה שהוחתמה בחלת החיים שלנו: החתיכה ששייכת לקשר בינינו לבין אנשים אחרים. המקום הזה אינו תלוי זמן ומרחב, אבל יש לו נפח משלו.

ברגע שעולם הסוף נכנס לתמונה, המקום הזה אמנם כבר לא יכול להוסיף ולצמוח, אבל הוא בהחלט ממשיך לפעום, פעימה מתוקה וכואבת כאחד.

המוזיקאי ג'רארד ווי אמר פעם: "יום אחד, חייך יחלפו מול עיניך. וודא שהם יהיו ראויים לצפייה". זו אולי הברכה הטובה ביותר שניתן לבקש: שנזכה להיות מקום שמנחם את מי שחייהם נגעו בחיינו.