29 מרץ 2019

רגע לפני שבת: פרשת שמיני- להאמין באש זרה

"אנשים חכמים שמים את האמון שלהם בחזון, לא בנסיבות." (ראלף וולדו).

את הציטוט הזה שמעתי לפני כמה שנים, כששהיתי בארה"ב. הגעתי כשליחה לקהילה כשכל הגדרת התפקיד שלי היתה "תדאגי שיידעו שיש שליחה מישראל".

לא היה לי מושג למה הכוונה, אבל ידעתי שהשליחות חייבת להצליח. נזכרתי שכמה שנים לפני כן, כשהייתי צריכה לבחור מעבדה בה אעשה את הדוקטורט שלי, חששתי מאד מהלא-נודע. הלכתי להתייעץ עם פרופסורית שהכירה אותי היטב. לא היססתי לשתף אותה בחששות שלי – מה יקרה אם לא תהיה לי כימיה עם המנחה שלי, מה יקרה אם המחקר לא יצליח. היא הביטה בי משועשעת ואמרה: "נו, ומה באמת יקרה? תלקקי את הפצעים, ואז תקומי ותמצאי מקום אחר. את מספיק בטוחה בעצמך." באותו רגע, לא ידעתי אם היא צודקת או לא, ולכן החלטתי שהיא צודקת. אהיה בטוחה מספיק. עניין של אמון בעצמי.

הגעתי לארה"ב מצוידת בדוקטורט ובניסיון של עשור בחינוך. הפשלתי שרוולים והתחלתי לדאוג "שיידעו שיש שליחה".

ארגנתי קבוצה קטנה של עובדים והתחלנו לעבוד. הגדרנו את החזון שיוביל אותנו, את מטרות העל שאנחנו מבקשים להשיג ובנינו דרכים ליישם אותם.

זה לא היה פשוט. הנסיבות הכלכליות של התקופה יצרו המון אי ודאות. הנסיבות החברתיות יצרו סימני שאלה, דיונים במהות העבודה ולעיתים גם ויתורים. אבל כולנו האמנו בחזון שאותו ניסינו ליישם, לא כמס שפתיים אלא באמת. לכן, לא נתנו לנסיבות, לחששות או ל"אש זרה" לנהל אותנו. כיבדנו ונתנו אמון אלה באלה, שוחחנו ישירות זה עם זה, ליבנו יחד את הדברים והתנהלנו זה עם זה בשקיפות ופנים-אל-פנים. פעמים רבות לא הסכמנו, התווכחנו, לעיתים אפילו כעסנו לפני שהצלחנו להגיע להסכמה. אבל הבנו שבלי שיח ישיר, יהיה לנו קשה מאד ליצור תנועה וצמיחה. ואנחנו החלטנו לא סתם לצמוח, אלא להצטיין. לכן, כשמישהו רצה לעשות משהו שטרם דיברנו עליו, הוא בא והציג אותו לדיון. אף אחד לא חשב שהוא צריך לעשות משהו מאחורי הגב. אף אחד לא התגנב או יצר מציאות במחטף, אף אחד לא נתן למשהו חיצוני לנהל אותו או למישהו חיצוני להתערב בינינו.

כך עשינו דברים מופלאים יחד.

קשה הפרשה שלנו השבוע, פרשת שמיני. בני אהרון נשרפים מכיוון שהם הקריבו "אש זרה". יש לכך פרשנויות רבות ושונות. אחת מהן טוענת שבלי לעצור ולהפעיל שיקול דעת, בני אהרון מיהרו ונתנו את יהבם במשהו זר ובלתי נחוץ, שהביא עליהם כליה.

אפשר לשים את מבטחנו בכל מיני דברים. במישהו שמתיימר להגן עלינו. בהסכם כזה או אחר. בלשבת במקום קבוע, בטוח ובינוני מבלי לקחת סיכונים. בלהמשיך לעשות בדיוק את אותה הגבינה המוכרת כל החיים. אבל לפי וולדו, מתברר ששמנו את מבטחנו בחוכמתנו.

היינו בטוחים בנו וביכולותינו.

לא בזבזנו זמן על פחד. היינו עסוקים מדי בלעוף אל השמיים.

וגם הגענו.

הערת השועל: אם זוג רוצה להצליח, עדיף שלא יכניס למיטה גם את החותנת.