22 אפר 2016
בין ניקיון לקנידלעך, רגע לפני שנפטיר אפיקומן, ראוי לתת את הדעת על המשמעויות השונות שאנחנו נותנים לאחד משמות החג הזה - "חג החירות".
הפסטורליה מסביב היתה מושלמת. כרי דשא רחבי ידיים וירוקים כמו בגלויה, עצים שופעי צמרות, פרחים יפהפיים וצבעוניים. הרוח היתה נעימה, השמש לא צרבה, אגלי טל הנעימו את הנפש. לא רחוק, עברנו דרך עיירות אמריקאיות קטנות ונעימות שכמו נלקחו מתוך סרטי משפחה ישנים. בניין המוזיאון היה צח ומצוחצח, אנשים וילדים צחים ומצוחצחים לא פחות שוטטו בין כתליו והציורים - האהובים עלי, יש לציין - על הקירות תיארו מצבים מוכרים, שחלקם היה ניגוד מוחלט לשלווה הנינוחה ששלטה סביבנו ביום בו ביקרנו במוזיאון נורמן רוקוול שבמסצ'וסטס. זרמתי להנאתי בין הציורים.
ואז ראיתי אותם. ציורי "4 החירויות" של נורמן רוקוול. עמדתי מולם, מהופנטת.
ב-1941, ערב הצטרפותה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה, נשא פ.ד. רוזוולד נאום מבריק הידוע בשם "נאום 4 החירויות", בו הגדיר שכל אדם בעולם זכאי ל-4 חירויות יסוד: חירות הביטוי, חירות הדת, חירות ממחסור וחירות מפחד. שנתיים לאחר מכן, בעיצומה של המלחמה, צייר רוקוול ארבע ציורים, שכל אחד מהם ביטא את אחת החירויות.
שתיים מתוכן - "חירות הביטוי", בו נראה אדם נואם בלהט, ו"חירות הדת", בו נראית קבוצה מגוונת של מתפללים - הן צפויות למדי. התעכבתי עליהן אך מעט.
אבל השתיים האחרות - "חירות ממחסור" ו"חירות מפחד" - מוסיפות לרתק אותי, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, גם כיום. במיוחד כיום.
החירות ממחסור. תעצרו רגע ותחשבו: איך הייתם מתארים "חירות ממחסור"? האם הייתם מציירים שפע - של מזון, מחסה, צרכים בסיסיים של האדם? האם, על דרך האוטופיה, הייתם מציירים מחסן ריק ונטוש מדורשים של ארגון כמו "לתת"? או אולי, על דרך הגרוטסקה, הייתם מציירים אדם שמן, שוכב פרקדן בהבעה משועממת של מי שלא חסר לו דבר? ואולי הייתם משתמשים במטאפורה כלשהי של אהבה תומכת, שלאורה תמיד אפשר להתכרבל ולהרגיש שלא חסר לנו דבר?
רוקוול בחר לצייר משפחה אמריקאית בארוחת חג ההודיה, ברגע הגשת תרנגול ההודו המסורתי. השולחן חגיגי, אך אינו עמוס לעייפה. השפע מתבטא בחיוכים של בני המשפחה, הרוכנים זה כלפי זו. המסר של רוקוול חד: השולחן המשפחתי הוא נחמה ותמיכה כאשר יודעים להבחין ביופיו בעיניים פקוחות ולומר תודה. מי שיודע להודות על מה שיש לו, אינו יודע מחסור. חברו את זה עם התפיסה האופטימית של האמירה המסתובבת לאחרונה ברשתות החברתיות - "מה שבאמת חשוב אינו האם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה, מה שחשוב הוא שהכוס ניתנת למילוי" - ותקבלו סיכוי טוב יותר לשמחה.
החירות מפחד. מהם הפחדים הכי גדולים שלנו, אלה שמעוררים בנו אימה עד כדי שיתוק?
החירות מפחד היא כנראה החירות הקמאית ביותר שאנו זקוקים לה. כשאני שואלת סטודנטים שלי כיצד היו מתארים את החירות מפחד, התשובות די דומות - וכולן בגדר הפנטזיה: הרוב טוענים שיציירו משהו שיסמל את הפסקת השימוש בכלי נשק בעולם, כמו אקדח, או כל כלי נשק אחר, כשהוא שבור; יש כאלה שעונים שהם יציירו ציור בסגנון ילדותי-תמים, ובו שדה ירוק, פרחים, ציפורים וקשת בענן. מישהו פעם הגדיל ואמר שיצייר את קברו של מלאך המוות בעצמו.
רוקוול בחר לצייר משהו מאד מציאותי ויום-יומי, חלק מאד אמיתי ומוחשי מהחיים של כל אחד מאיתנו: הוא צייר זוג הורים לצד שני ילדיהם הישנים. האם מכסה את הילדים בשמיכה בעוד האב מתבונן בהם כשהוא מחזיק ביד אחת במשקפיו ובידו השנייה בעיתון מקופל, שכותרתו מכריזה על ההפצצות הכבדות של הבליץ בלונדון.
אני מסכימה לחלוטין עם רוקוול: הפחד הגדול ביותר שלנו הוא, שמשהו יפגע בילדינו. במרחק לא גדול מאותו חדר שינה שליו, מתרחשת האימה הגדולה ביותר: אנשים לא בטוחים שילדיהם יתעורר בבוקר.
יציאת מצריים מתרחשת מייד לאחר מכת בכורות, המכה הקשה, הכואבת, המפחידה ביותר שיכולה להיות. הסיפור הגדול הזה שלנו, שאנו מצווים לזכור בכל יום, להגיד לילדינו, היציאה שלנו מעבדות לחירות - מלווה באימה הזו.
זה מחייב.
אולי לכך התכוון ג'ורג' ברנרד שאו כשאמר בציניות האופיינית לו ש"חירות פרושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם".
ואולי לכך התכוון יצחק שדה כשאמר, שהחלק החשוב ביותר בנשק אינו ההדק, אלא הנצרה.
חג חירות שמח!