רגע לפני שבת – שלום, חזרתי…

אל קצה העולם ובחזרה

זה באמת מרגיש כמו המקום שבו העולם נגמר. אם לא הייתי יודעת שהכדור הוא עגול, הייתי משוכנעת שאם רק אצעד עוד כמה צעדים – אפול מהקצה.

קשה לתאר מסע של שלושה שבועות, של נתק כמעט מוחלט, אל מקומות, חוויות ותובנות שחייבים לחצות אוקיינוסים כדי להגיע אליהם. הנה כמה רגעים שעולים בי:

רגע של התעלות: רק אוושת הגלים נשמעת, עדינה כמו מיתרי נבל. קרחוני ענק מתנשאים סביב, מתרברבים באלף גוונים של לבן ותכלת. גושי קרח צפים ומקיפים אותנו, המים הצלולים חושפים טפח מהחלק החבוי-לא-חבוי בתוכם. המים שחורים כמו נפט. בתוך שלל הלבן-תכלת-שחור הזה, יש כמה צבעים השמורים רק לחזזיות החובקות את הסלעים בגוונים עדינים של ירוק, כתום וצהוב. בדממה שסביב, קל להבחין בין קריאת הקורמורנים, שריקת היסעורים ונקישות האלבטרוס. פה ושם המים נחתכים פתאום כשקבוצת פינגווינים טסה מלמטה במהירות של טורפדו וקופצת על המים, כמו תופרת חוט שחור בבד הרטוב. האוויר כל כך צח, שהוא ממש פריך. כל מה שצריך זה לשבת בשקט בזודיאק, ולתת לעוצמה הזו לחבק ולעטוף את הכל. ישבנו כך על המים, סופגים אל תוכנו את כל היופי המרהיב הזה, כשבאמצע השקט המדריך פתאום אמר: זה גורם לענווה. אני מרגיש כל כך קטן.

באמת? שאלתי אותו. לי זה דווקא עושה הרגשה הפוכה.

הוא תלה בי עיניים שואלות.

תסתכל מסביב, אמרתי לו. תראה איפה אנחנו, תיזכר איך הגענו לפה. זו לא הסביבה הטבעית שלנו, אבל אנחנו פה, עטופים, נהנים מקוקטייל או שוקו חם מול הקפוא-הקפוא הזה. נוכל להגיע כך לכל סביבה אחרת בכדור הזה. עכשיו תחשוב שוב, כי אנחנו בעל החיים היחיד שמסוגל לעשות את זה.

רגע של כאב: אנחנו גם בעל החיים היחיד שמסוגל לטבוח, לשחוט ולהרוס את אותן סביבות מופלאות באכזריות נוראה וחסרת מחשבה ורגש. "את רואה את המיצר הזה?" אמרה לי אחת התושבות הבודדות בגריטוויקן שבאיי דרום ג'ורג'יה, אחת התחנות המרכזיות שפעלו ושגשגו בשנים שבהם צייד הלווייתנים היה נפוץ. "העדויות מספרות שכשהגיעו הציידים הראשונים, המפרץ היה כל כך עשיר בלווייתנים, שבשנתיים הראשונות לא היה צריך לצאת ממנו אל הים כדי לצוד אותם, היו כל כך הרבה." למרות שהצייד נפסק כמעט לגמרי מזה כמה עשרות שנים (יש עדיין מדינות שעוסקות בכך), אוכלוסיית הלווייתנים טרם התאוששה. כיום, נדיר למצוא לווייתן במפרץ הזה. אולי בגלל שיש להם זיכרונות מרים מאד ממנו.

רגע של הומור: נערה הייתי וכבר כמעט זקנתי, ולא ראיתי מצחיקים מאלה:

– פינגווינים קופצים בזינוק קרקסי מהמים אל החוף כאילו היו פופקורן בסיר, מתנערים בהפתעה מוחלטת של מי שלא מבין היכן הוא נמצא ואיך בכלל הגיע לכאן פתאום, מביטים מסביב ואז מתחילים להדס כליצנים אל החול;

– גוזל מגודל, כולו גוש פרווה חומה, של פינגווין מלכותי, הולך וצועק ומתלונן לאימו כשזו מנסה להתחמק ממנו במבט מיואש של תגדל-כבר-ותצא-מהבית;

– הקצוות הצהובות המתנוססות על ראשו של פונגווין-מקרוני (זו לא אשמתי, זה השם שמישהו בעל חוש הומור מוזר במיוחד העניק להם) עד כדי כך שהוא נראה כמו פאנקיסט משועמם בכיכר טרפלגר;

– פינגווין מסוג קופץ-הסלעים, בעל גיבנת וגבות בצבע בהיר המשווה לו מראה של זקן כועס ומפחיד, נושא בפיו אבן שחורה ומעניק אותה לפינגווינית שלו, המעיפה את האבן הרחק ותוקעת בו מבט מזלזל של בשביל-זה-אני-דוגרת-על הביצה-הזאת-עכשיו?! אי אפשר היה לטעות: הוא ממש נעלב.

– גורים של פילי ים פותחים עיניים גדולות על הדגלים האדומים והמעילים הצהובים שמופיעים מולם, מנסים לטעום אותם, ומשלא מצאו חן בעיניהם – עוברים לחטט לנו בתיקים ולבסוף נשענים עלינו במין מבט של, נו באמת, לא יכולתם להביא משהו יותר טוב?

– פינגווינים נשכבים על בטנם, דוחפים קלות עם הכנפיים – ומחליקים במהירות במורד גבעה מושלגת עד למטה, אל המים.

רגע של הבדלי תרבות: היינו בטוחים שהגענו מצוידים במיטב שבציוד הצילום, מוכנים לכל מצב אור, מהירות תגובה, הבדלי גובה ומרחק. עד שראינו את הסינים, והבנו שאת מה שאנחנו עוד לא הספקנו לרכוש, הם כבר זרקו. טריפודים בגובה אדם, מצלמות בגודל של אר.פי.ג'י – חלקן אפילו היו מכוסות בד בצבעי הסוואה צבאיים, אם כי לא ברור נגד מה ההסוואה אמורה לשמש, בטח לא השלג או האלבטרוסים – אחד אפילו נשא איתו את ציוד הצילום שלו בתוך מזוודה מיוחדת עם גלגלים, שהיתה צמודה אליו בכל רגע – בעת השיט בזודיאק, בעת הטיפוס על גבעות השלג ובעת הצעדה בין להקות פינגווינים וכלבי ים. נסו לדמיין מראה של סיני גורר מזוודה על גלגלים בלב עשבייה בגובה הברך המנוקדת בפינגווינים מצווחים. אין ספק, הסינים לא יצאו לחוויית צילום. הם יצאו למלחמת צילום. האמת? יש לי תמונות מדהימות שצולמו בציוד המפותח והייחודי הנקרא אייפון, שנישא בתוך הכיס. בשביל ההסוואה, אלא מה.

ועוד הבדל תרבות: למדנו על מגלי הארצות שעשו את הדרך הזו בתנאים אחרים לחלוטין משלנו, וששילמו על כך בחייהם. ושוב למדנו. פעם, פעמיים, וגם פעם שלישית. שקלטון היה גיבור, סקוט קרא לדרור, כל העם אהב אותם. הבנו. אבל רק האנגלים היו מסוגלים להתרגש עד אובדן חושים כמעט מהנוכחות של בן-דוד-שלישי של שקלטון (ה-שקלטון עצמו נפטר לפני שהבן-דוד הזה בכלל נולד, אבל שושלת היא שושלת ואל תבלבלו אותנו עם זמנים) ונכד-של-סקוט (שבכלל מעדיף לשבת ולצייר) שהיו אתנו באונייה. הם הצטלמו אתם, נלחמו זה בזה כדי לרכוש מהם את סמלי המשפחה וציורים שציירו, ומחו דמעה לנוכח סיפוריהם. נו. נובלס אובליג'. מצאנו נחמה ועניין בשני המדענים מאוניברסיטת אוקספורד שהיו חלק מהמסע והסבירו לנו למה, איך ומה בדיוק הם חוקרים שם בדרום הקר.

רגע של התרגשות: עשר דקות אחרי שנחתנו באחד החופים, כלבת ים אפורה כיבדה אותנו בזכות להיות עדים להמלטה. הגור הקטן והשחור כפחם היה כל כך חמוד, שכולנו היינו מוכנים לאמץ אותו בו במקום (מול העיניים הגדולות והשחורות שלו, שהתבוננו בנו ובשאר העולם בסקרנות, מי זוכר שהם לא נשארים גורים…). האם הגאה טיפלה בו, האב עמד לצדם וכשזוג ציפורי טרף זממו להתקרב, התרחש מאבק איתנים קולני וחד-משמעי שבסופו ההורים נשארו עם הגור, מגנים עליו במלוא עוזם, והציפורים הסתפקו בשלייה, אותה הם טרפו בשמחה רבה.

רגע של מנוחה: לא היה. סיורים, הרצאות, סרטים, הדרכות, תצפיות, וקצת מחלת ים…

ולבסוף, רגע של שגרירות-פולין-שלום: לא שנכון להשוות בכלל, וכל מקום בעולם הוא בעל יופי ייחודי משלו, ואנחנו אוהבים את כל טיולינו, ובכל זאת: אם אנסה לתאר רק שלושה מקומות שונים באמצעות מאפיין אחד מרכזי שבאמצעותו הם כבשו את ליבי, הריהו:

גלפגוס היא סיפורו של הזמן: מסע אל הקרביים של שעון האבולוציה, עדות מופלאה וחיה לפעולת גלגלי השיניים של התפתחות ושינוי העולם.

קוסטה ריקה היא סיפור של יופי: הטבע מתרברב בצבעים, קולות ויחסי גומלין כמו היה יפהפיית הנשף שניצבת במעלה המדרגות במיטב מחלצותיה ומשוויצה: תראו אותי.

אנטארקטיקה היא סיפור של עוצמה. וכמו הרבה סיפורי עוצמה אחרים, היא כוללת בתוכה גם את היופי, הזמן והשינוי.

כראוי למשהו שצריך לחצות אוקיינוסים כדי לזכות בו.

שתמיד יהיה לנו עוד עולם לגלות!