16 אפר 2016

רגע לפני שבת: אנשי ההרקולסים

בכל המקרים, הם נוחתים כדי להחזיר אותנו הביתה, כשאנחנו לא יכולים לעשות זאת בעצמנו. יתרה מזאת: ברור לנו שככה צריך להיות. אנחנו בכלל לא מעלים אל דעתנו אפשרות אחרת


אנחנו פסיכים.

לא סתם פסיכים. יש לנו על זה קבלות מחקריות.

בספרו "צופן הישראליות", מתאר פרופסור גד יאיר בלשון קולחת וישירה תוצאות מחקר מקיף שערך על "מיהו ישראלי". לפי תוצאות המחקר שלו, אנחנו אלימים ורגישים כאחד. אנחנו בזים להיררכיה, מוכנים לעשות הכול רק כדי שלא נצא פראיירים, חפיפניקים שמאלתרים ובטוחים שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם, ואין לנו מושג אהבה אמיתית מהי. בשורה התחתונה, אנחנו חרדים. מאד חרדים.

"תמיד היינו שרוטים, ועודנו כאלה" אומר יאיר, ומגבה את דבריו באינספור דוגמאות שכולנו מכירים, דוגמאות שהן הלחם והחמאה של יוצרי תכניות רבות וטובות, מ"זהו זה" ו"לול" ועד "ארץ נהדרת", "עבודה ערבית" ו"הפרלמנט".

זה לא רק בעיני עצמנו. זה גם בעיני אחרים.

"אני חייב לשאול אותך שאלה," פנה אלי אמריקאי אחד לפני שבועיים. הוא הבחין שאנחנו דוברי עברית ופיתח אתנו שיחה קלה. "תוכלי להסביר לי את כל הסיפור הזה של גלעד שליט? כלומר, המדינה שלכם באמת יצאה מדעתה בנושא הזה, לא? ראינו כאן את כל ההפגנות, ההתלבטויות, הדרישות…וכל זה בגלל חייל אחד! אחד! אף מדינה אחרת לא היתה מתנהגת ככה. את יכולה להסביר לי את זה?"

נו, באמת. משהו שכל כך מבוסס על רגשות, שאני לא תמיד מצליחה להסביר באופן רציונאלי אפילו לעצמי, איך אסביר לו?

ניסיתי בהומור. "אתה יודע מה זה היפוכונדר?"

הוא ידע.

"אז זהו," אמרתי לו. "אנחנו היפוכונדר שהוא במקרה גם באמת חולה."

זה לא שכנע אותו.

כי אנחנו אכן שרוטים.

וזה ממש לא חדש. תמיד היינו כאלה. לפני למעלה משלושה עשורים, בעת טיסה בחזרה ארצה, ביקשתי מהדיילת של אל-על עיתון. "את לא רוצה לקרוא," אמרה ונאנחה. "נהרג אתמול חייל." והדיילת סיפרה לי את פרטי המקרה. שתינו שקענו במלנכוליה. הנוסעת שישבה לידי, אירופאית חביבה, שאלה אותי באנגלית מה קרה שגרם לשיחה כל כך עצובה ביני לבין הדיילת. כשסיפרתי לה, הביטה בי במבט תוהה. "וואו," אמרה. "אצלנו לא היו מדברים על זה בכלל."

נזכרתי בכל זה השבוע, כששבנו וראינו מראות מוכרים כל כך.

כי שוב ההרקולסים נחתו. הם נחתו באוגנדה כדי לשחרר אותנו כשנלקחנו כבני ערובה, הם נחתו באתיופיה כשתש כוחנו מהליכה במדבריות סודן לכיוון ירושלים והם נחתו עכשיו בבולגריה כשהטרור הכה בנו שוב. בכל המקרים, הם נוחתים כדי להחזיר אותנו הביתה, כשאנחנו לא יכולים לעשות זאת בעצמנו. יתרה מזאת: ברור לנו שככה צריך להיות. אנחנו בכלל לא מעלים אל דעתנו אפשרות אחרת.

מה שנראה לנו כל כך מובן מאליו, הוא מחזה פלאים בעיני אחרים.

אותו אמריקאי צדק. אף מדינה אחרת לא מתנהגת ככה.

אז כן. אנחנו קשים ורגישים ומתנשאים ואלימים וחכמים ונמצאים בפוסט-טראומה תמידית. אנחנו חיים בפרדוקס קיומי מעורר פליאה וציניות כאחד. בהתייחסו לפרשת השבוע, "מטות-מסעי", אמר הרב אבידור הכהן ז"ל כי הפסוק 'לא תחניף את הארץ…לא תטמא את הארץ' בא ללמדנו שכמו שאין להיות מסונוורים מיופייה וממעלותיה הטובות של ישראל, כך אין להכפיש ולדבר רק על מגרעותיה ודרכיה הנלוזות. אלה וגם אלה יאפיינוה. דבר אחד ברור: כל עוד את החרדה הקיומית העתיקה, היהודית כל כך, מגבה מדינת ישראל – נמשיך להיות שרוטים בהרקולסים. על הרע, הפחות טוב והטוב, כל כך טוב, שבנו.

שבת שלום,

ליאת